"בעלי פוטר מהעבודה. ואז הוא החליט שזה הזמן להקים את המפעל שלנו"

אם תגיעו לבקר במושב גמזו, הסמוך למודיעין, את הבית של מרים ארן לא תוכלו לפספס. הוא מורכב מכמה מבנים מעוגלים דמויי "איגלו", ומושך את העין. פנים הבית מרתק לא פחות. שולחנות גדולים, ועליהם גלילים עבים של חוטים צבעוניים מסתחררים בקצב.

בבית הזה גידלו יהודה ז"ל ומרים ארן את שמונת ילדיהם, וכאן נרקם ופועל עד היום העסק הביתי שלה למוצרי יודאיקה יהודית. יהודה נפטר לפני כשלוש שנים, אחרי מאבק קצר במחלת הסרטן. בתעצומות נפש, מרים חזרה לתפעל את העסק אחרי פטירתו.

יהודה ארן ז"ל

(צילום: ברוך גרינברג)

(צילום: לירון מולדובן)

מקור בלתי נדלה

קירות הבית גבוהים ומלאים בבדים, עליהם רקומים ציטוטים לצד איורים תואמים. "גבוה לא ישא גבוהית, שמא יצא מהם תורן. ננס לא ישא ננסית, שמא יצא מהם אצבעי", מופיע על אחד מהם הציטוט ממסכת בכורות. 

"זו תמונה קצת היתולית", מחייכת מרים. "לפני הרבה שנים הייתי בערב נשים במושב. ביקשו ממני לקשט את המועדון של היישוב לקראת האירוע. חיפשתי ומצאתי את מדרש האגדה הזה, שבהמשך הפכתי אותו לשטיח קיר עם תיאור ויזואלי של דמויות קטנות".

אתם מהראשונים שהכנסתם יודאיקה יהודית בעיצוב אישי. איך הגעת לתחום?

"יש לי עסק שקיים 37 שנים, ובו אני רוקמת יודאיקה יהודית. האמת שהגעתי לנישה הזו ממש במקרה", מספרת מרים. "אמנם תמיד אהבתי אומנות, ובתקופת התיכון למדתי במוזיאון תל אביב גרפיקה ופיסול בשעות אחר הצהריים. ללימודים הללו היה סינון מוקפד. יחד איתי למדו תלמידים שהפכו בהמשך לבעלי תפקידים משמעותיים, כמו אוצרת במוזיאון או עורך גרפי של עיתון.

"אחרי שסיימתי את התיכון, פתאום 'גיליתי' את התנ"ך ומדרשי חז"ל. זה קצת מצחיק להגיד 'גיליתי' כי אני דתייה מלידה, אבל נפקחו לי העיניים לראות שזה מקור בלתי נדלה. בהמשך התחתנתי, נולדו לי הילדים ורציתי שגם הם ישמעו את סיפורי התנ"ך ויתחברו".

אלא שהדרך לחבר את הילדים לסיפורי התנ"ך התבררה כמאתגרת. מרים, שחיפשה ספרי פרשת שבוע לילדים, לא מצאה כאלו שהתאימו לציפיותיה. "היום, ברוך ה', יש שפע של ספרי פרשת שבוע צבעוניים ויפים. אבל לפני ארבעים שנה, הספרים הכילו איורים דלים ולא מושכים, או גרוע מכך – איורים שלא תואמים את ההלכה ואת כבודם של אבותינו". כשמרים לא מצאה ספרים שהשביעו את רצונה, היא החלה לצייר בעצמה לילדיה. באותו הזמן, המשפחה עברה לביתה הנוכחי.

של מי היה הרעיון לעיצוב הבית?

"זאת הייתה סתם גחמה של זוג צעיר", מרים צוחקת. "לפני שבנינו את הבית, הזדמן לנו פעם ללכת בעיר במרכז הארץ ושם ראינו בית שנראה כך. זה היה נראה לנו 'מגניב'. דפקנו וביקשנו מבעלי הבית לראות אותו גם מבפנים". אלא שאליה וקוץ בה. הבית שנבנה היה אמנם ייחודי, אך בשל תקרתו הגבוהה ליווה הד את השיח של שוכניו. מרים התחילה לתלות בדים מעוטרים על הקירות, על מנת לספוג את התהודה. "חברים של המשפחה שנכנסו לבית התלהבו מהבדים הרקומים על הקירות ושאלו למה איננו מוכרים", היא נזכרת. 

הדחיפה להתחיל למכור התרחשה כעבור זמן מה, כאשר בעלה פוטר מהעבודה. יהודה היה בעברו איש צבא קבע שיצא לאזרחות והחל לעבוד בתעשייה האווירית. יום אחד הוחלט לקצץ בתקנים. כאלפיים עובדים פוטרו, ויהודה מצא את עצמו בחוץ. "הוא הגיע הביתה מפוטר אבל פניו היו קדימה, לתוכנית הבאה. מיד אחרי הפיטורין הוא נכנס עם לוגו שעיצב עבור המפעל שנקים. הוא זה שדחף אותי לעשות משהו עם החוש האומנותי והאהבה למקורות התורניים שלנו". יהודה נרתם לנהל את הצד העסקי והארגוני של המפעל החדש, 'שש משזר'.

ככה העסק התחיל?

"כן, זה היה שילוב של הרבה ניסים וסייעתא דשמיא יד ביד עם עבודה קשה. הלקוח הראשון הגיע אליי כשעוד לא היה לי תיק עבודות. אינני יודעת מהיכן היה לו האמון הזה בי, שאכין לטעמו את הפרוכת שהזמין", מרים משתפת בכנות וממשיכה: "אבל על הלקוחות הבאים, כבר עבדנו קשה". הזוג הצעיר השקיע כספים בפרסום בעלונים לבתי כנסת, והיטלטל בדרכים על מנת לשווק את הסחורה במכירות ביתיות. 

(צילום: דודי לזר)

תיק לטלית

"עדיף שתחזרו לארץ"

בשלב מסוים, עלה הרעיון לטוס לארצות הברית ולנסות למכור שם. "ארזנו את כל הפריטים וטסנו לשם שנינו", מספרת מרים. הטיסה התבררה כרעיון לא מוצלח במיוחד, והזוג כמעט ולא מכר דבר. "יום אחד ביקרה במכירה אישה. היא הסתכלה על הפריטים בדוכן ואז אמרה שחבל לנו על הזמן ועדיף שנחזור לארץ. היא הסבירה שהסגנון האומנותי שלנו הוא מאוד ישראלי, והאמריקאים לא אוהבים אותו. היא גם אמרה שבארצות הברית מי שמשקיע כסף ביודאיקה יהודית אלו הרפורמים. האורתודוקסים, כך טענה, לא יבזבזו כסף על מוצרי יודאיקה יקרים, כי היהדות שלהם באה לידי ביטוי במצוות ולא בהשקעה בחפצי נוי. 

"חזרנו ארצה בלי למכור כמעט כלום, אבל עם תובנות. הבנו שה'אוצר' נמצא אצלנו בארץ, ושהסגנון שלנו מתאים לנישה מאוד מסוימת של לקוחות. אמרנו לעצמנו שזו בדיוק הנישה שנעבוד בה: למכור לאנשים שכן רוצים להשקיע בהידור מצווה". כשהבינה לאן היא מכוונת, מרים החליטה להתמקד בסגנונה הייחודי. "אם מגיע לקוח, ואני רואה שהמוצר אליו הוא מכוון מיוצר בעותקים רבים בפס ייצור ונמכר בחנויות רגילות – לא אסכים לעשות בשבילו את ההזמנה. אני יודעת שאצלי המוצר יעלה לו יותר ביוקר, כי זו עבודה בהזמנה אישית ואין סיבה לכך. הוא יכול למצוא אותו במגוון חנויות ובמחיר נמוך בהרבה".

(צילום: דודי לזר)

(צילום: לירון מולדובן)

(צילום: לירון מולדובן)

"שאנשים יבינו מה הם אומרים"

יום אחד, במהלך חג הסוכות, הבחינה מרים דרך החלון באב צעיר עם בנו. האב אחז בידו האחת את הלולב וביד השנייה את הקופסה עם האתרוג. לפעוט שצעד לצידו לא נותרה יד פנויה לאחוז בה. באותו רגע מרים כבר ידעה מה יהיה המוצר הבא עליו תעבוד. בשנה שלאחר מכן, שיווק העסק שלהם שקיקי בד לאתרוג עם שרוך לתלייה על הזרוע.

בפרק אחר במעגל השנה, נתקלה מרים בבלבול הימים בספירת העומר. היא יצרה לוח מגנטי פשוט, בו כתובים כל הימים בספירה, ועליו מונח ריבוע מגנט עם 'חלון' שנע על גבי הלוח. נשים סיפרו לה, שהודות להמצאה זו הן הצליחו לראשונה למלא את ימי הספירה עד לחג השבועות.

"'בתוך עמי אנוכי יושבת'. ראיתי מה חסר לי וככה עלו הרעיונות", מספרת מרים. היא מוסיפה שהיה לה חשוב לא 'לקחת' רעיונות שהמציאו אחרים. "היה לי רעיון מעניין לגבי כיסוי רקום לפלטה. בשלב התכנון, ראיתי שיש אומנית אחרת שמציעה למכירה כיסוי לפלטה ולכן עזבתי את הרעיון".

אם יש משהו שמייחד את עבודותיה של מרים, זה הציטוטים מהמקורות – בעיקר מהמשנה ומהגמרא – שהיא מדפיסה או רוקמת על גבי הפריטים. "אני לא מצליחה להבין. על ציפית של כרית או על תיק גב אף אחד לא יחשוב לכתוב 'ציפית של כרית' ו'תיק גב', אז למה על תיק לטלית רוקמים 'טלית' או על שקית גניזה כותבים 'גניזה'? הרי ברור שזה מה שיש שם. צריך לכתוב משהו עם תוכן", היא אומרת בנחרצות. מבחינתה, היא מנצלת את ההזדמנות לעטר את השקית לכתבי קודש בלויים בהלכות גניזה. על התיק לטלית היא כותבת, למשל, 'הוי עז כנמר… לעשות רצון אביך שבשמיים', ברמיזה למשנה בפרקי אבות.

למרים יש רצון גדול שאנשים יבינו וירגישו מה הם עושים בעת קיום המצווה. כשהחליטה לייצר שעוונית לחנוכייה, למשל, עלה מול עיניה הפיוט 'מעוז צור'. לתחושתה, אנשים כלל לא מבינים מה הם אומרים בפיוט. מחשבה זו גרמה לה להדפיס את הפיוט על השעוונית, וליד כל בית להוסיף איור שמזכיר את התקופה ההיסטורית אליו הוא הבית.

תמיד יש מקום לשיפור

אי שם בתחילת דרכם, בשלב תכנון הבית – עוד לפני שמרים ידעה בכלל במה בדיוק תעסוק לפרנסתה – היא ביקשה מבעלה שיקצו עבורה חדר עבודה. היא לא רצתה התנגשויות בין העבודה לגידול הילדים. "ידעתי שאעסוק באומנות, ולא רציתי שבכל פעם שהילדים יחזרו אצטרך לקפל ולהיזהר שלא יגעו. ברגע שיש חדר המיועד לעבודה, אפשר לסגור את הדלת ולהתפנות לילדים".

חדר אמנם היה, אך אמצעים טכנולוגיים לרקמה היו רק בחיתוליהם. מרים עבדה ידנית ורקמה במכונה קטנה את הפרוכות. "זאת הייתה עבודת פרך של ממש. הייתה לי מכונה שהצריכה עבודה עם הידיים והרגל. הייתי יושבת שבועות ארוכים, מבוקר עד ערב, ורוקמת פרוכת אחת. כל הגוף כאב אחרי עבודה מאומצת כזו. כל זה במקביל לגידול הילדים שהיו קטנים".

לא רק מכונות לא היו, אלא גם שולחן עבודה מתאים לא היה לה. מרים מספרת על חופה שהזדמן לה לרקום. בגלל שמדובר בבד גדול, היא הייתה צריכה לשבת על הרצפה לשלב הגימורים. "באותו הזמן הייתי בסוף היריון, אבל החתונה של המשפחה המזמינה קרבה, אז ישבתי על הרצפה ועבדתי", היא נזכרת. מרים לא הספיקה לסיים, וכבר ילדה בן בשעה טובה. היא חזרה הביתה אחרי הברית, ובגלל קוצר הזמן המשיכה את העבודה. בערב הגיע אב המשפחה לאסוף את החופה הרקומה. היא מספרת שבמקצועו שימש כנגר, ולאות הכרת הטוב על עבודתה הוא בנה לה בזריזות שולחן עבודה המשמש אותה עד היום.

אהבת את העבודות שיצאו מתחת ידייך?

"אף פעם לא הייתי מרוצה", מרים מפתיעה. "תמיד הרגשתי שיש עוד מקום לשיפור. הייתי נותנת לעצמי ציונים נמוכים על התוצרים. היום, במבט בוגר יותר לאחור, אני יכולה לומר שיצאו דברים יפהפיים. אמנם זו לא הייתה עבודה ממוחשבת כמו שאני עושה היום ולכן הדברים לא יצאו מדויקים, אבל היו להם ייחודיות ויופי".

לאחרונה מרים חיתנה כמה נכדים ואף שודרגה והפכה לסבתא רבתא. בשבת שבע ברכות של נכדתה, היא ישבה בעזרת נשים. כמה מנכדיה הקטנים הגיעו אליה ושאלו אותה בהתרגשות האם הפרוכת בבית הכנסת היא 'שלה'. "הסתכלתי וראיתי שהם צודקים. האמת – לא זכרתי שעשינו לבית הכנסת הזה פרוכת. זה היה לפני הרבה שנים, וכנראה בעלי ז"ל היה זה שנסע למקום למדידות. אבל לראות את הפרוכת – זה היה כמו לפגוש מכר ותיק".

"המכירה הייתה רק תירוץ"

יש לקוח שזכור לך במיוחד?

"לפני הרבה שנים, קצת אחרי מלחמת המפרץ, רקמתי מעיל לספר תורה עבור יהודי שעבד בתעשייה האווירית האמריקאית. המזמין היה מהנדס שהמציא את ה'פטריוט' – טיל נגד סקאדים שהיה בשימוש במלחמה מול עיראק. כשהמעיל היה מוכן לפי הפרטים שתוכננו עם הלקוח ורעייתו, צילמתי את המוצר המוגמר והכנסתי את התמונה לתיק העבודות. כעבור זמן קיבלתי טלפון. על הקו הייתה אישה בגיל העמידה שביקשה להזמין מעיל לספר תורה. היא לא הרבתה לדבר, רק שאלה אם אפשר לבוא כעת ולסגור את ההזמנה. כשהגיעה ראיתי שהיא לא מעוניינת בתכנון משותף. פתחתי בפניה את תיק העבודות והיא בחרה בלי התלבטויות במעיל זהה למעיל שהזמין אותו המהנדס". כשהגברת הוציאה את פנקס השיקים, הבחינה מרים שאצבעותיה פגועות. היא העזה ושאלה אותה בעדינות על כך. "מתברר שמדובר בניצולת שואה. היא שרדה את כל השואה, אך ממש רגע לפני שהסתיימה המלחמה והצוררים הנאצים עזבו, הם חזרו וירו לכל עבר. האישה שמה את ידיה על ראשה ונפגעה באצבעותיה באותה התקרית, אך ניצלה בנס", נזכרת מרים. "ריגש אותי שבלי לדעת, היא בחרה במעיל שהזמין המהנדס שנלחם במבקשי רעתנו. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל".

האם השואה היא נושא שקרוב לליבך?

"אמא שלי עליה השלום הייתה ניצולת שואה. היא איבדה את בעלה במחנות ונותרה אלמנה עם ארבעה ילדים. היא הגיעה לארץ ונישאה ברמת גן לאלמן עם שלושה ילדים. אני ושתי אחיותיי נולדנו מנישואין שניים אלו".

בהקשר לכך, מרים מספרת שלפני שנים קיבלה הזמנה מחברת ילדות לקיים בביתה מכירה ביתית של מוצרי יודאיקה. "כשהגעתי, היא התחילה לדבר איתי והבנתי שהמכירה הייתה רק תירוץ. אותה חברה הייתה נשואה בנישואין שניים וביקשה לשמוע ממני תובנות, כבת לנישואין כאלו". השיחה התגלגלה והובילה את מרים לחקור לעומק את הנושא. היא נפגשה עם זוגות וילדים, ובהמשך כתבה ספר בנושא. כיום, במקביל ליודאיקה, היא מטפלת בזוגות בפרק ב'.

איך נראים חייך כיום, אחרי פטירת בעלך יהודה ז"ל?

"אחרי הפטירה של יהודה חשבתי שאסגור את הסטודיו. זה לא פשוט לנהל עסק לבד – לדבר עם ספקים, ללכת למפעלים ולטפל בהנהלת חשבונות. ברוך ה', עם הזמן אזרתי את הכוחות לחזור. כיום אני מתמקדת בעיקר בהזמנות של פרוכות ומעילים, ופחות בשיווק של מוצרים אחרים".

בשנת האבל הראשונה על בעלה, מרים הוציאה מידי שבוע דף פרשת שבוע לעילוי נשמתו. בדף היא כתבה רעיונות שקשורים לזוגיות וההורות בהקשר לפרשה, והוסיפה צילומים מהסטודיו. החלום שלה הוא לכתוב ספר מהמקורות, מלווה בתובנות שרכשה מעבודתה כמטפלת זוגית. 

איזה מסר תרצי להעביר לסיום?

"אנחנו בתקופה של 'שיבוש דעות' וטשטוש ערכים", אומרת מרים. "מה שחשוב לי להעביר הלאה, בעיקר לנכדים ולנינים שלי, זה לא להתבלבל. שנזכור לא להיסחף, ולעמוד על העקרונות שלנו. 

"בפרשת נח אומרת התורה 'כי השחית כל בשר את דרכו', כלומר כל היצורים החיים התנהגו בצורה שלילית. נשאלת השאלה: הרי בני אדם יכולים להשחית את דרכם, אבל איך בעלי חיים יכולים להשחית את דרכם? והתשובה היא שהם מושפעים מבני האדם. יש לנו אחריות גדולה כלפי כל העולם".