"הכנתי מופלטות מ-27 ק"ג קמח, הכל למען החיילים"

בלילה האחרון – ליל המימונה, אחרי שאחרוני האורחים עזבו את ביתה של ימית זהבי מלהבות הבשן כשהם שבעים ומלאי כל טוב, אפשרה ימית לעצמה לנוח בסך הכל במשך שעה אחת. בשעה חמש לפנות בוקר היא כבר הייתה שוב על הרגליים, מטגנת בצק לספינג', ובשעה 6:30 עלתה על הרכב כדי לנסוע לבסיסים של חיילים במוצבים על גבול הצפון, לטגן להם במקום ספינג'ים ומופלטות, לאפשר גם להם לחוש את החג, ולקבל את המטעמים ישירות מן המחבת, חמים ועם טעם של בית.

"אני בת קריית שמונה במקור, ולפני כמה שנים עברתי עם משפחתי ללהבות הבשן", היא מספרת. "תמיד שמרתי על קשר הדוק מאוד עם החיילים, הבנתי שיש להם צרכים רבים כשהם מצויים הרחק מן הבית, והצעתי את עזרתי בכל נושא. כמובן שבעקבות המלחמה התחזק הקשר עוד יותר. גם בשיא המלחמה, כשהיו אזעקות בלתי פוסקות, לא עזבנו ולא התפנינו, כי זה הבית שלנו, וגם כי ידענו שהחיילים זקוקים לנו, ובאמת הם הרגישו חופשי להגיע בכל שעה משעות היממה, והבית שלנו הפך לבית ציבורי, כשהחיילים יודעים היכן המפתח מונח, לוקחים באופן חופשי מזרונים וציוד, ומרגישים כמו בני בית ממש".

לטגן בלי הפסקה

המלחמה מבחינה רשמית הסתיימה, אך כידוע גבול הצפון נותר חם, ומשפחת זהבי ממשיכה גם בימים אלו להתייצב על המשמר, למען החיילים. "יש לנו בקביעות בבית כל מה שהם צריכים", מבהירה ימית: "ביגוד, שמיכות חמות, רדיאטורים ותנורים, וכמובן אוכל שאני מבשלת בלי סוף, כי אף פעם אני לא יודעת כמה חיילים יגעו ובמה בדיוק יהיה להם צורך".

לא קשה לך עם הטרחה הרבה והחדירה לפרטיות?

"ברור שלפעמים קשה, אבל השליחות היא ענקית והסיפוק בלתי נתפס. אני חייבת גם לציין שבכל תקופת המלחמה היו חמ"לים מכל רחבי הארץ שסייעו לנו מאוד, עטפו אותנו וגם שלחו לנו ארוחות שחילקנו בכל הבסיסים. בחודשים האחרונים יש פחות עבודה, אך עדיין מגיעים גדודים, ורק היום בבוקר הגיעו שני גדודים של גולני. באופן אישי הרגשתי שאין דבר מתאים יותר מלצאת לקבל את פניהם עם מופלטות, ספינג'ים ומתוקים, וכך יצאנו לדרך, ערכנו שולחן והכנו להם מופלטות מ-10 קילוגרם קמח ובסך הכל טיגנו יותר מ-800 מופלטות. זה בנוסף ל-17 קילוגרם קמח שהכנו מהם מופלטות אתמול בלילה, לכל האורחים שהגיעו, ביניהם חיילים רבים שהתאפשר להם לבוא אלינו הביתה. היה פשוט מדהים לראות את הכמויות של החיילים שהגיעו, ואת ההנאה שלהם.

"באופן מיוחד התרגשתי מאימהות של חיילים ששמעו על הכמויות שאני עומדת לטגן ופשוט הגיעו כדי לעזור לי. אני לא מכירה אותן משום מקום, אתמול פגשתי אותן לראשונה, אבל הן פשוט באו לשמח. מיותר לציין שתוך כדי האירוע קיבלנו עוד ועוד טלפונים מחיילים שרוצים לבוא וכולם נענו בחיוב, היו גם רבים שהגיעו ללא הזמנה. הדלת הייתה פתוחה, כרגיל".

כעת, אחרי כל היום העמוס - את יכולה קצת לנוח?

"כעת נותר לשקם את הבית ולנוח עד לפעם הבאה. אני מוכנה להתייצב בכל רגע נתון כדי לשמח את החיילים שזקוקים לכך. חשוב לי גם לציין את בעלי ושלושת ילדיי שעוזרים לי בלי הפסקה בכל הפרויקט הזה, וזה לא מובן מאליו בכלל. לא כל אחד מסכים לגור בתוך בית שנראה כמו תחנת רכבת, ובהחלט הזכויות הרבות שייכות גם להם".