שווה סיפור: הלב של זוהרה

דלת הבית של ר' אברם (במלעיל) וזוהרה לא ננעלה מעולם. מאז למדה זוהרה לבחוש בקדרה, לא ידעה סיר קטן מהו. בכל שעה שנכנסים לביתה, יש לא פחות משני סירי ענק העומדים על הכירה. וזאת מבלי להזכיר את עוגיות התמרים, המעמולים והכעכים, הכל פרי ידיה. זה היה בנפשו של ר' אברם, להאכיל כל יהודי באשר הוא. מידת הכנסת אורחים יקרה עד מאוד בעיניו, וזוהרה, אשת חיל אמיתית, נאמנה, גילתה לעין כל את הלב הענק שלה. בחום רב היא היתה דואגת לכל אסופי השכונה. כאם רחמניה כרכרה סביבם, מעמיסה עוד ועוד על צלחות יפות מזכוכית. לעצמה היתה לוקחת צלחת פלסטיק פשוטה, אבל לאורחים – חלילה וחס!, את כל המזווה היתה מוציאה להם, דואגת למשקה חם או קר בהתאם להעדפותיהם. המקרר היה נפתח באופן חופשי על ידם, ואין כמוה מאושרת.

זה היה בית של אהבה, אחווה, שלום ורעות. כולם נמשכו אל הבית, לא רק בגלל האוכל. זו היתה האווירה, החום וההכלה, ההרגשה שכאן ניתן לשחרר, להיות אתה באמת. מקום נופש לנפש, שבו היה מקום להחלמה לכל שבורי הלב הגלויים לעין, וגם הכואבים יותר – המוסווים.

השיא היה בליל הסדר, ר' אברם הקפיד ביתר שאת על "כל דיכפין ייתי וייכול". ההכנות לפסח במטבח של זוהרה לא היו מביישות מפעל שלם: תבניות ענק, גיגיות מלאות במים עם כלים מושרים מעת לעת, נכדות ונשים שהגיעו לעזור, שולות אפונה מתרמילים, בוררות קטניות, מקלפות הרי ענק של ירקות שונים, ועל כל אלה מנצחת זוהרה בחיוך אמהי מזמין.

בליל הסדר נפתחו כל השולחנות בבית, מקצה לקצה. הבית של זוהרה גדול, בית חד קומתי, ועדיין יש עוד ועוד אורחים. הבית מתמלא, וגם הלב של זוהרה.

כך בכל שנה, ברב עם הדרת מלך, ר' אברם מנצח על עריכת הסדר וזוהרה מתרוצצת סביב כולם, להגיש ולהוריד, זוכרת כל אחד – מה הוא אוהב, מה נוח לו ומה מזכיר לו את הבית של אמא. בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שר' אברם סיים את שיר השירים, היא היתה יושבת, פשוטת גפיים, אוספת כוח, מסופקת, חיוך מלא על שפתיה. חרף בקשות הבנים והנכדים שתיכנס לישון, והם "יתקתקו" במהירות את כל הארגון והניקיון - היא נשארה שם, נהנית לראות את השולחן כמות שהוא, עם כל הבלגן והשיריים. "זה עושה לי נחת", חזרה ואמרה, ואת השמחה שלה באותם רגעים – אין לתאר.

ככה בכל שנה, באופן קבוע. זוהרה לא מוותרת.

גם אחרי שעלו עבים, ואלוקים רצה את ר' אברם תחת כנפי השכינה, זוהרה המשיכה בדבקות במשימה. "ככה רצה בעלי, ככה רוצה אני", היתה אומרת שוב ושוב, וכמו בכל שנה היא התעקשה – כל המשפחה שלה מגיעה אליה, יחד עם כל מי שרוצה לבוא. והבית התמלא כבראשונה. גם כשבראש השולחן לא נמצא ר' אברם, רוחו מרחפת שם ללא ספק. "זו הנחת שלו", היתה אומרת, "זה הכרטיס שלו לגן עדן".

והגיע היום, ויהום הסער, וזוהרה מעדה. מאז, השתנו החיים מקצה אל הקצה. מאדם פעיל ונמרץ המתזז מפינה לפינה, שכבה היא חלושה ומיוסרת במיטת בית החולים, שבורה בגוף, אך לא בנפש. בפורים, כל המשפחה הגיעה לחגוג יחד איתה בבית החולים, לא עוזבים אותה לרגע. שבועיים אחר כך נח לו מכתב שחרור על דלפק האחיות: זוהרה רשאית ללכת הביתה.

זוהרה חייכה, שמחה, רצתה הביתה. אבל הילדים הבינו שלחזור לאותו בית אי אפשר. הם הסבירו לה שהבית עובר עכשיו שיפוץ, בהתאם למצבה כעת, ועד שבעזרת ה' היא תשתקם לגמרי ותחזור לימי נעוריה, הבית צריך לקבל צורה אחרת, נגישה יותר. בינתיים היא תבוא אל הבת היקרה, אסתר, שגרה בעיר אחרת, אמנם, אבל ביתה הוא הכי נגיש ונח בשביל זוהרה. עד שהבית ישתפץ – היא תשהה אצלה. זה זמני, ואל לה לדאוג, תכף תחזור הביתה. זוהרה הבינה את המצב, הודתה על האירוח, אבל החיוך נמוג מפניה. אסתר נעצבה, הבטיחה לאמה הרים וגבעות, גייסה את הנכדים – אבל החיוך האמיתי איננו. היא רצתה כל כך לעשות לאמא טוב, לשמח אותה. או אז עלה במוחה של אסתר הרעיון. "אמא, בליל הסדר, כל המשפחה שלנו תהיה אצלי, אל תדאגי". היא היתה בטוחה שכאן טמונה הסיבה לעצב הגדול.

אסתר ארגנה מקום לכולם. הילדים כולם התחלקו בהכנות, הפקה שלא תאמן. כולם עדכנו שיבואו "על מלא". זוהרה שמחה, אבל עדיין, זה לא "זה". הילדים כולם ניסו להבין מה זה ועל מה זה, ולא עלתה בידם. הם נעצו את העצב הגדול במצב הרפואי של זוהרה. אחרי הכל, כל בן אנוש במצבה היה הופך למדוכדך. אז מה אם קוראים לו זוהרה, האדם השמח עלי אדמות? מותר לה לכאוב, כך חשבו.

בערב ליל הסדר, באה אביטל, נכדתה של זוהרה, לקחת את סבתא למרפסת הצופה אל הרחוב. ניסתה לשעשע אותה, סיפרה לה סיפורים, שיתפה. בינתיים, בבית, כל העוסקים במלאכה הרימו, ארגנו וסידרו את הבית. רק שעות מעטות לפניהם טרם פרוס החג.

האווירה בחוץ החלה מתקדשת. ריח מיוחד של שריפת חמץ ומצות יד שנאפות אחר חצות עמד באוויר. בעוד אביטל ממשיכה בסיפוריה, זוהרה ניסתה פתאום להתרומם מהכסא שישבה בו, ונאחזה בכל כוח בידיותיו. הנכדה קפצה, נבהלת, אבל זוהרה כמו לא הבחינה בכך כלל. "ליאורה!", היא צעקה בכל עוז. דמות קטנה ברחוב הסתובבה, מחפשת מיהו הקורא אליה. כוחה של זוהרה כבר לא עמד לה, והיא נכנעה וחזרה אל הכיסא, בתמיכתה של אביטל ההמומה. מה הקסם שהתרחש מול עיניה? סבתא נעמדה בכיסא! "מאיפה הכוחות האלה שיש לה?", חשבה בלבה.

ליאורה, הדמות הקטנה מהרחוב, הסתובבה, צמצמה מבט. זוהרה נופפה לה בין סורגי המרפסת. "ליאורה!", היא צעקה לה שוב. ליאורה הופתעה, פיה נפער, ופניה נמלאו אור. "זוהרה!", קראה בשמחה!

זוהרה סימנה לה בידה שתעלה לבית, שתיכנס. והיא עלתה. אביטל רצה לפתוח את הדלת, הכניסה את ליאורה – ובאותו רגע כולם זיהו אותה. הרי זו ליאורה, אחת מהנשים שהיו מגיעות באופן קבוע לבית של סבתא זוהרה לסעודות, בשבתות ובליל הסדר!

"ליאורה! מה את עושה כאן?", שאלו כולם יחד. ליאורה חייכה, סמוקה, וביקשה לומר שלום לזוהרה קודם כל. זוהרה חיבקה, נישקה. כמו אז, כך היום, והחיוך שב לפניה. "יא בינתי, כמה אני שמחה לראות אותך. את באה אלינו לליל הסדר?". ככה, בלי גינונים, לפני כל השאלות. לא עניין אותה עכשיו איך בכלל היא הגיעה לאזור, היא רק רצתה לדעת שליאורה מסודרת בליל הסדר. עיניה של ליאורה הוצפו בדמעות של התרגשות. זוהרה אחזה בידה. "תביאי את הדברים שלך לכאן, יש הרבה מקום...", היא אמרה לה בקול, ובשקט אמרה לאסתר שלה: "היא תישן איתי". קבעה עובדה. ליאורה הנהנה בהסכמה.

"עכשיו תגידי, מה את עושה כאן?", כך זוהרה. נראה שהחיוניות שבה אליה, ובגדול. "הרבה זמן לא היית בשכונה, כמה חיפשתי אותך", המשיכה. ליאורה ניגבה עיניה בכף ידה. "אל תשאלי, עברתי דירה לעיר הזו. חשבתי למצוא כאן עבודה, לפתוח דף חדש. בינתיים אני מנסה להשתקם, אבל לא תמיד קל. ועכשיו שאני רואה אותך כאן, אני מתמלאת בגעגועים. את יודעת כמה את חסרה לי? כמה שכואב לי לראות אותך ככה...". זוהרה חייכה בקונדסות. "מה קרה? אני בסדר גמור, אל תתייחסי לכיסא הגלגלים, הוא זמני. אני תכף חוזרת הביתה". כולם חייכו. שהצחוק והשמחה חזרו אל זוהרה. היא חזרה להיות מי שהם מכירים טוב כל כך.

"לכי תביאי את הדברים", דחקה בה זוהרה. הזמן קצר. וליאורה צייתה, נפנתה והלכה להביא את כל הפריטים שלהם תזדקק. ומאותו הרגע שליאורה חזרה וארגנה את חפציה, מאותו רגע שזוהרה וידאה שיש לה כל שתזדקק לו – לא היתה מאושרת מזוהרה. ליל הסדר ירד לעולם, וזוהרה בדקה ללא לאות שיש לליאורה הכל ושהכל מותאם לה. היא ידעה לומר לאביטל להביא את סוג השתייה המועדף על ליאורה, את הדג שהיא אוהבת. היא חזרה להיות היא – זוהרה של תמיד. בלילה, הרבה אחר חצות, כשהגברים כבר סיימו את שיר השירים, זוהרה עדיין ישבה שם, חרף תחנוני כולם שתלך לישון, בחיוך ענק ובאור שבקע מכל קמט בפניה.

"זו הנחת שלי", אמרה, מאושרת. "עכשיו אני יודעת שלר' אברם טוב למעלה. עד עכשיו דאגתי, לא ידעתי מה יהיה. איך אעבור את ליל הסדר בלי אורחים? איך אוכל לומר 'כל דיכפין ייתי וייכול' עם כל הלב? חשבתי שחלילה, אלוקים מונע ממני לקבל את השכינה. התפללתי בכל לב שה' יעזור לי. ואז ראיתי את ליאורה, כמו מלאך, ככה הולכת ברחוב. שמחתי כל כך שהסכימה לבוא. עכשיו אני יודעת שאלוקים שמח בי, שהכל עוד יהיה בסדר".