גזרת המלבושים: המחלוקת שעיצבה את הלבוש היהודי עד ימינו

בשנת תר"א, 1841, התעתדה להתכנס ועידת הרבנים של האימפריה הרוסית. הרבנים היו צריכים לדון בעניינים שעל הפרק, ולדווח לפקידי השלטונות על התנהלות היהודים והליכתם בחוקות הצאר ניקולאי הגדול.

אך כשאנו אומרים "רבנים", צריכים לדעת שבאותם ימים היו סוגים שונים של רבנים. היו רבנים תלמידי חכמים גדולים ופוסקי הלכה יראי ה', והיו רבנים רפורמים, רבנים מתחדשים, רבנים משכילים. כולם דיברו בשם התורה, אבל לא כולם היו נאמנים לדרכה המסורתית. וכך אירע שכמה "רבנים" משכילים נדברו ביניהם, איך וכיצד ניתן "לתקן" את עם ישראל, וחשבו על כך שהלבוש היהודי המסורתי מבדיל אותם מן העמים, גורם לשנאה, וגורם ליהודים להתנהג בצורה זרה. ולכן, כדי שישתלבו בחברה הרוסית הנאורה, יש להציע לשלטונות לגזור זאת על היהודים בכוח הזרוע.

אמרו ועשו. הם פנו לשר ההשכלה הרוסי, סרגיי אובארוב, וביקשו ממנו כי השלטונות יאסרו על הלבוש המסורתי. בין הרבנים היו גם גדולי תורה כמו רבי יצחק מוולז'ין (בנו של הגאון המפורסם רבי חיים מוולז'ין, בעל "נפש החיים", תלמידו של הגר"א), והאדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, שמחו בכל תוקף, והסבירו לשר אובארוב כי ה"רבנים" האלו מייצגים דעת מיעוט. ואכן, הגזירה נדחתה.

אך למעשה, הדברים חלחלו בחוגי השלטונות, ושלש שנים לאחר מכן, בשנת 1844, הוציא הצר ניקולאי צו המחייב את כל היהודים ללבוש מעיל קצר במקום ארוך, ושלא לגדל פאות וזקן. זו הגזרה שנקראה בשם "גזרת המלבושים". על חבישת הכיפה, שהיתה מקובלת אצל יהודי אירופה, וכונתה "ירמולקה", נקבע קנס של 5 רובל לשנה. היא הותרה לרבנים בלבד. כמו כן הותר ללכת לבית הכנסת בשבת בלבוש יהודי מסורתי, אך לא לאורך השבוע.

השלטונות הבינו שתהליך כזה ייקח זמן, ולכן קבעו קנס על כל יהודי שעדיין לא החליף את בגדיו. לפי החוק הרשמי ניתן היה להמתין 5 שנים עד לכפיית החוק על כל האוכלוסייה היהודית, אבל לשוטרים הרוסיים והמשכילים אצה הדרך. הם החלו להתאנות ליהודים בעלי זקן ופאות, והיו מקצצים את זקנם ופאותיהם באכזריות ברחוב העיר.

וכך מתאר רבי יעקב ליפשיץ, מזכירו של רבינו יצחק אלחנן ספקטור: "ואת אשר ראו עיני בעיר מולדתי ווילקאמיר אותה אספר: שוטרי הפוליציא התנפלו על היהודים כחיות טרף, קצצו פאות הראש בקרדומות תחת מספריים, ועם קצת בדל אוזן ביחד, כרתו בגדיהם עד שתותיהם, ובשעה שלא היה להם מספריים או סכין קצצו את הבגדים בקרדומות או במגירה עם תוספת של מהלומות על מהלומות" (בספרו זכרון יעקב).

רבים מהיהודים סברו כי הגזרה לא תחזיק זמן רב, ועל כן השתדלו להתחמק משוטרים, או לשחד אותם במידת האפשר. רבי שרגא פייבל מגריצא כתב בשנת 1847: "מאז ועד עתה הוא שותק ב"ה (=השוטר המקומי)... בעיירות אחרות בפראשניץ ובטשעכינאווא שם יש עוזרים לרעה לא עלינו, וכבר נטלו משם רובא דרובא זקני עמינו יצ"ו ד' ירחם".

מחלוקת גדולה ניטשה בין גדולי הדור למעמדה ההלכתי של גזרה זו. רבני החסידים פסקו כי זו היא "ערקתא דמסנא" שמוזכרת בגמרא, שעליה יש למסור את הנפש, מטרת הגויים היא להעבירנו מהדת, ולכן יש למסור את הנפש על הלבוש המסורתי. רבי ישראל מרוז'ין, רבי יצחק מוורקי, בעל חידושי הרי"מ ועוד, נלחמו בכל כוחם כדי שלא להיכנע לגזרה. ואילו רבני הליטאים סברו כי עם כל הצער שבדבר, אין הכוונה לבטל את הדת, אלא רק להיות היהודים מעורבים בחברה, ולכן אין חובה למסור את הנפש, ובמידה ויש סכנה – אין ברירה אלא לציית לגזרה.

המחלוקת הזו יצרה את ההבדל הניכר עד ימינו בין חסידים לליטאים: החסידים משמרים את הלבוש היהודי המסורתי הקדום, ואילו הליטאים בלבוש מודרני ומאוחר יותר. לכן גם לובשים החסידים בשבת את השטריימל והקאפטן, שכן בשבת התירו השלטונות ללבוש את הלבוש המסורתי, ובימות החול נלחמו הם לכל הפחתו על חליפה ארוכה, כפי המנהג הקדום, ולכן עד היום מחזיקים הם בלבוש זה בימות החול.

בשנת 1851 סימנו המשכילים את החידושי הרי"מ, רבי יצחק מאיר אלתר, מייסד שושלת גור, שהיה תלמיד של רבי בונים מפשיסחא, כדמות שמקלקלת את השלטת החוק. בחצות הלילה של ז' בניסן תרי"א נעצר רבי יצחק מאיר, כאשר כוונת השלטונות היתה לאלץ אותו לחתום על כרוז הקורא לחסידים להיכנע לגזירה. המעצר עורר סערה אדירה, ואלפי חסידים מילאו את הרחובות במחאה ציבורית. למחרת שוחרר רבי יצחק מאיר.    

הצאר ניקולאי גזר גזרות רבות על היהודים. היסטוריונים מונים יותר משש מאות חוקים נגד היהודים(!). בשנת תרט"ו, 1855, בעיצומו של חג הפורים, מת אותו רשע שונא ישראל, והגזרה בטלה. החסידים נשארו בלבוש שעליו נאבקו כל השנים האלו, ואילו הליטאים, שכבר התרגלו ללבוש החדש, נשארו איתו.