כוח האש: המשמעות העמוקה שמאחורי מצוות הפסח

מצוות הפסח סובבות סביב האש: את החמץ שורפים באש, את המצה אופים בתנור, ואת הפסח צולים אך ורק באש. ספירת העומר גם היא להקרבת העומר על גבי המזבח.

בימי האביב עולה השמש ומחממת את העולם, שקפא במשך החורף הארוך. האביב הוא תחילת החימום – העצים נותנים פריים, הנחלים מפכים מהפשרת השלגים, הדשאים פורחים והגבעות מוריקות, העולם מתעורר מתרדמתו, וגם האדם רוצה לצאת, לשמוח, ולראות דברים חדשים.

בהמשך הקיץ חום הקיץ כבר קשה מדי. הנחלים כבר מתייבשים, הדשאים מצהיבים, ומגיעים ימי אבל החורבן.

האש היא עונשם של הרשעים, ושכרם של הצדיקים. לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה: רשעים נשרפים בה, וצדיקים מתחממים בה.

באביב כולנו צדיקים. עם תחילת השנה החדשה כולם נהנים מהשמש, ומדליקים את אישם לקיים את מצוות הפסח.

תחילת השנה בתשרי היא תחילת השנה הרוחנית, אחרי הדין וכפרת העוונות. הטיהור של השנה הקודמת הוא רוחני, ואחריה מתכנסים אל החורף, שבו האדם עובד על עצמו, ואין מדין התורה שום חג או הפסקה בעבודת החורף הארוכה והקשה. זו תחילת השנה מבחינה נפשית, וכך אנו תופסים את השנה כמתחילה בתשרי. הרוחניות היא היכולת לעבוד את ה' בכל מצב, גם בחושך וגם בהיעדר התנאים הרצויים מבחינת הגוף. היא זו שמחזיקה אותנו גם בתנאי הגלות. וזו הסוכה, צילא דמהימנותא, דירת עראי, שה' ניכר בה על ידי אור המקיף הידוע ליודעים.

אבל תחילת השנה בניסן היא תחילת השנה הגשמית. באביב כולנו מרגישים התחלה חדשה, רוצים לצאת, רוצים לשנות, ומצוות הפסח נעשות אצלינו מתוך חדווה שהיא גם גשמית. מאכלי הפסח, היותנו כבני מלכים, ההתחדשות וניקוי כל החמץ והמזון שנותנים רושם בבית עצמו, ההתחלה מחדש, הרצון לצאת אל העולם - הן תחושה של ראשית והתחלה. וזו עבודת ה' של גאולה, שאין המצוות איזה דבר נפרד שנוסף על החיים, אלא הן החיים עצמם, והן הדבר שגם הגוף רוצה בו עכשיו.

עיקר מצוות הפסח הן הסעודה של קרבן הפסח, מצה ומרור. ואילו בסוכות, עיקר המצווה הוא נטילה של ארבעת המינים, שלמרות היופי הגשמי ודרכי הנועם שבדבר, עדיין זה ענין רוחני מופשט, ולא הנאת הגוף. השמחה של סוכות היא שמחת ההיטהרות של יום הכיפורים, הרי אנו לפניך כצמח השדה, הרעף עלינו גשמי נדבה. השמחה של הפסח היא שמחה של גאולה, של השארת השנה הקודמת מאחורינו ותחילת שנה חדשה עם הבורא, בלי תנאים, רק מחמת המציאות. ומצוות הפסח היא לאכול עד שיהיה שבע, מבלי מקום לעוד, ועל השובע יש לאכול עוד אפיקומן, כדי שיבוא סיפור יציאת מצרים מתוך מלאות גשמית, וכך אפילו עני שבישראל לא ירגיש לרגע תחושה של ניתוק, של מחסור ורעב יחד עם סיפור גאולה, אלא להיפך, ירגיש שבע ומלא, כשברכת ה' הגיעה עד למצב שיבלו שפתותיו מלומר די, ואז ידבר על הגאולה, כסמל לכל השובע שנותן הבורא בעולמו.

מערכת העיכול נחשבת לאש הפנימית של האדם, משום שיש בה חומרים חזקים מאד. וכידוע, הרש"ש בפסחים מעלה את האפשרות שאכילה נחשבת כביעור חמץ, גם לרבי יהודה, הסובר שאין ביעור חמץ אלא שריפה, משום שהעיכול כמוהו כשריפה. הנשמה היא כשלהבת בגחלת, נר ה' נשמת אדם, וכאשר השלהבת אחוזה, הבעירה היא האכילה, אכילת צדיקים כקרבן, שולחנו של אדם כמזבח. אין זה רק דימוי של החומרים הכימיים, אלא עצם הרעיון של האש, שיש בה יכולת להמיר את הצורה. האדם מכניס לפיו אוכל, ומערכת העיכול מפרקת אותו ליסודות כימיים, ומשתמשת בהם לחיים. היכולת לפרק וליצור צורה חדשה, היא מיסודות הקיום והתיקון של העולם. החזו"א ב"אמונה וביטחון" אומר דבר מופלא: "חיות טורפות... כבר הורגלנו במציאותן, ואנו נרגשים כי מבלעדם היה העולם חסר ואין העולם יפה ושלם אלא כשחיות טורפות בו". סתם ולא פירש עומק הדבר, אבל מעמידנו על האמת, כי אנו מרגישים שבלעדיהם היה העולם חסר. יש לזה כמובן גם הסבר רציונלי, שהטורפות טורפות את הנחשלים ותורמות להבראת הנטרפים בזה, ואם היו הנטרפים מתרבים עד אין קץ, לא היה מזון לכולם. אבל החזו"א מדבר על ההרגשה שהעולם חסר בלי המלחמה הזו, אי אפשר לקבל את העולם כמציאותו אחרי החטא, מרגישים שבהכרח צריכה להיות איזו מלחמה, איזה בירור, איזו אש שתשרוף ותמיר צורה לא מתוקנת לצורה מתוקנת יותר. ולכן האש, אש ה' היא.

חודש האביב הוא חודש של אש, שבו אנחנו נמשכים למעלה – לצאת, לעלות, לעשות. לכן באו מצוות הפסח, כדי שנחגוג את האביב לפני ה'. אבל אי אפשר להישאר במצב זה לזמן ארוך, שכן במציאות הגלות המנותקת, בסופו של דבר השמחה והעליה של הגוף אינם מחוברים מספיק לה', שכן אחרי ימי הפסח והעומר והשבועות, כבר עוזבים את המקדש, ואין לשמחה ולאכילה ולשתייה על מה לחול. ולכן כאשר השמש מתחזקת והולכת, אנו שבים ומתכנסים לאבלות, ובכך אנו בורחים מפני הצד המעניש שבשמש, שהרשעים נכווים ממנו. ולכן בזמן הגלות מודגשת עוד יותר שמחת חודש האביב, שכן זו שמחה לזמן קצר, זמן קצר שבו אנו יכולים לאחד בין רצונות הגוף ובין הקרבה לה', וזו האש של האביב, אש נעימה – שמתחממים לאורה, ולא נכווים בה.