מפתיע: למה השם לא היכה את מצרים באש?

ביציאת מצרים, הוכתה מצרים בכל חלי ובכל מכה, אך לא באש.

אכן, עמוד האש היה סימן למציאות ה' כל הזמן, אבל אף אחת מהמכות לא היתה באש, ואף אחד מהמופתים לא היה באש. אמנם היתה אש מתלקחת בתוך הברד, אבל לא מוזכר שהדליקה והזיקה, אלא רק סימן למציאות הבורא, ושהברד אינו טבעי. המכה הגדולה של מצרים היתה, כידוע, בים, ולכן שנים לאחר מכן, בזמן טיטוס, עדיין יכלו עובדי עבודה זרה לחשוב שאלוקי ישראל – אלוהי מים הוא.

האש מבדילה בין מצרים ובין ישראל, כמו שעמוד האש עמד בראש מחנה ישראל, והיה זורק חצים על מחנה מצרים. ה' התגלה באש, "ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", על הר סיני ירד באש, ובכל מקום נגלה באש – אבל את מצרים היכה רק במים.

מדוע?

המצרים היו עובדים לשמש. השם "רע", שמרכיב את רוב שמותיהם, הוא שם אל השמש בפיהם, וכשאמר פרעה "ראו כי רעה נגד פניכם", אליו התכוון. מצרים היא ממלכה של מים, ממלכת היאור והים, כל תפיסת העולם שלהם היא דרך המים. את פרעה קברו עם אוניות, למען יוכל לשוט בהן, כביכול, לעולם המתים. אבל תפיסתם היתה אלילית. הם לא חיפשו את הסיבה האחת שמאחורי הכל, אלא להיפך – את הריבוי שמאחורי האחדות. פרעה היה האל המקומי, השולט על המים, והשמש היה האל הרחוק, השולט על הכוח ההפוך, על השמש.

הנילוס הוא נהר איתן נצחי. מימיו אינם פוסקים ואינם מכזבים, ולכן פרעה יכל להרגיש שהוא שולט עליו, ולנכס לעצמו ולכוחו את איתני הנילוס. ואילו השמש – לא היתה תלויה בו. לפעמים היתה השמש חזקה מדי או חלשה מדי, ובאו שנות רעב. את זה ייחסו לאל הרחוק, לשמש, ולכן הכאת מצרים על ידי השמש והאש, היתה רק מחזקת את תזת התביעה של פרעה: אל השמש שלי כועס עלי, משום שחשבתי לשלח את היהודים. עלי להתחזק וללכת בדרכו, ולהחזיק את היהודים בכור הברזל.

מטרת מכות מצרים היתה להראות לפרעה כי אין הוא שולט באיתני המים, "לי יאורי ואני עשיתיני", ולכן הוכה היאור שוב ושוב, ולבסוף הוכה גם הים הגדול. אל השמש הוכה גם הוא במכת חושך, מכות מצרים היו מכות של קור ולחות. מצרים שטופת השמש הפכה לחשוכה, לחה, רטובה, חולה. אל השמש לא הצליח לחמם אותה, להיפך, בני ישראל התקבצו סביב האש, שחיממה את העולם עבורם. המים הלכו ועלו במצרים, עד שסגרו מעל לראשי המצרים, באו מים עד נפש.

לכן חודש האביב הוא ראש חדשים, עליית שמשם של ישראל ועזיבת ארץ החורף והגשם לשנה שעברה, לקיחת ההתעוררות של עליית החום, להתקבץ סביב עמוד האש. את כל החמץ הנותר מהשנה שעברה שורפים באש, ומתחילים לספור עבור התבואה החדשה. התחדשות הפסח היא גם תחילת שנה, תכלה שנה וקללותיה, אין שומרים מזון משנה לשנה. וגם על הפסח באה אזהרה "אל תאכלו ממנו נא", צריכים שישלוט בו האור, ויוציא כל הלחות וכל זכר לחיים הקודמים.

המים, כאשר באים לפורענות, הם כילוי וקבורה, הם מכסים וסותמים ואוטמים. אבל האש – היא שורפת ומבשלת ומתקנת. ה' הכניס את בני ישראל למצרים בגלל שהיא כור הברזל. עבור המצרים היא נעשתה לקבר תחת המים, ועבור בני ישראל נעשתה למצרף ומטהר. מעם ישראל נפרע ה' באש, כמו נדב ואביהוא, קורח ועדתו, המתלוננים, ועוד. המים הם מצב הצבירה הכי פשוט של החומר, רוב החומר בעולם הוא מים (ולכן המים הם כוח החיים. רק כאשר מופר האיזון, המים אוטמים את החיים. גם בתוך הגוף, כאשר מים חודרים לאיבר חיוני – אי אפשר לחיות), האש היא מצב הצבירה הכי נדיר, היא תהליך שצריך כוח כל הזמן, והיא תהליך של בירור ותיקון.