"כשרואים שיש במשפחה כמה ילדים מיוחדים שואלים אם זה גנטי - האמת שאצלנו האומנה היא הגנטית"

"לפני 29 שנה הופיעה בעיתון מודעה, בה נכתב כי דרושה משפחה אומנת לתינוקת עם תסמונת דאון. ההורים שלי, דינה ומוסא ברלין, לא חשבו פעמיים, והם יצרו קשר עם המספר שהופיע בה", מספר הרב גלעד מנחם ברלין, בנם הבכור. לא מדובר במעשה טריוויאלי, והרב גלעד מנחם מפרט בהערכה על הוריו: "ההורים שלי הם אנשים שחסד זורם בעורקיהם ומבחינתם זה היה הדבר המתבקש".

כאן המקום לציין כי על מנת לקלוט ילד למשפחת אומנה, שירותי הרווחה מבצעים תהליך מקיף במהלכו הם מוודאים שהמשפחה עושה זאת מהטעמים הנכונים ומתאימה לכך מכל הבחינות. "באותו הזמן הייתי כבר נשוי, אך גם אנחנו התבקשנו להגיע למשרדי הרווחה בתל אביב", מספר הרב ברלין.

הבירורים הושלמו בהצלחה, וכעבור מספר ימים הגיעה לבית משפחת ברלין תינוקת בת ארבעה חודשים. נגה, כך נקראה התינוקת שנולדה עם תסמונת דאון וננטשה אחרי לידתה. היא שהתה בבית החולים חודשים ארוכים עד שהועברה לאומנה.

חלפה שנה, ושוב הופיעה מודעה דומה בעיתון. הפעם היה מדובר בתינוק, גם הוא עם תסמונת דאון. "ההורים שלי החליטו שזה רעיון טוב שיהיה לנגה אח כמותה, ואלחנן התינוק הצטרף למשפחה. לשני התינוקות היו ארבע אימהות – ארבע אחיותיי, שהיו אז בגיל העשרה ועזרו בגידולם".

"אולי לנו זה יתאים"

שני התינוקות גדלו והתפתחו בבית הוריו של הרב גלעד מנחם, עד שהגיעה תפנית נוספת בעלילה.

קצת יותר משנה לאחר הגעת התינוק השני, פנו מטעם הרווחה למשפחת ברלין וביקשו את עזרתם. הסיפור הפעם היה קצת שונה. לא מדובר בהורים שנטשו את בנם, אלא בהורים שנולד להם בן עם תסמונת דאון. הם הרגישו שיהיה מורכב מדי עבורם לגדל אותו, ביקשו למצוא עבורו משפחה אומנת והיו מעורבים בתהליך החיפוש. "פנו להוריי מהרווחה, על מנת לבקש את עזרתם למצוא משפחה אומנת מתאימה. הם לא הסכימו שבמשפחה אחת יהיו שלושה ילדי אומנה עם תסמונת דאון, אך ביקשו שההורים שלי ישמשו בינתיים כמשפחת קלט עבורו, אבל רק באופן זמני", מספר הרב גלעד מנחם.

חלפו מספר שבועות, הרב ברלין ותמר רעייתו נרתמו גם הם לחפש בסביבתם משפחה שתתאים, אך כזו לא נמצאה.

"אחרי שהזמן עבר ולא נמצאה משפחה, עלתה המחשבה, שבזמן שאנחנו פונים למשפחות שנראות לנו מתאימות, אולי דווקא לנו זה יכול להיות מתאים. התלבטנו בנושא, אם כי היום אני יכול לומר שלא באמת הבנו מה זה דורש", משתף בכנות הרב גלעד מנחם.

המשפחה פנתה לרב מרדכי אליהו זצ"ל שהבהיר להם שגם אם טרם נמצאה משפחה אומנת, הם אינם מחויבים בכך. "ידענו שאנחנו לא חייבים, אבל למרות זאת, הלבטים לא הירפו מאיתנו". הזוג קיבל המלצה להתייעץ עם הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהוא ורעייתו גידלו בביתם ילדה באומנה וכן הורים לבת עם תסמונת דאון. "הרב דרוקמן מאוד חיזק ועודד אותנו ללכת על זה. הוא בירך אותנו, ובברכתו לקחנו את הילד".

הייתם אז הורים לשני ילדים קטנים משל עצמכם. היו לכם חששות כיצד ישתלב התינוק החדש יחד עם הילדים הפרטיים?

"בהחלט. לא ידענו מה יהיו ההשלכות הרפואיות של התסמונת ועד כמה זה ידרוש מאיתנו דברים כמו נסיעות לבתי חולים וטיפולים. ברוך ה', נחמן (שם בדוי מפאת היותו ילד אומנה), הילד שקיבלנו, בסך הכל היה ילד בריא ולא נזקק כמעט לכאלו, אך זה לא דבר שהיה אפשר לדעת מראש. חשוב לומר שקיבלנו מראש החלטה שאנחנו לא עומדים 'להשתגע', אלא מטרתנו לתת לנחמן משפחה חמה ואוהבת".

הראשון שרץ ומחבק

ספר על ההגעה של נחמן אליכם.

"נחמן הגיע אלינו לפני 26 שנה, תינוק בגיל חודשיים, והשתלב בטבעיות במשפחה. לא תמיד אנשים יודעים שהוא לא ילד ביולוגי שלנו. כשנה לאחר הגעתו נולד לו אח קטן – ילד נוסף שנולד לנו, ועם הזמן נוספו ברוך ה' עוד שבעה ילדים. בגלל שיש לנו משפחה ברוכה, אז לאורך השנים תמיד היה ילד במשפחה שהתאים ברמה המנטלית לנחמן – שרמתו נשארה לאורך זמן כרמת ילד גן. גם אנחנו הרווחנו כמשפחה ילד שמח ואוהב, עם הרבה חן. תמיד כשחזרתי הביתה הוא הראשון שהיה רץ ומחבק אותי. הוא ילד מוזיקלי שאוהב שירים, והייתה תקופה שגם למד בבית ספר למוזיקה. יש לו זיכרון טוב  והוא אוהב ספרים וסיפורי פרשת שבוע. הוא ילד חינני ופעיל ומתחבר בקלות לאנשים. בחתונות נמצא אותו לא מעט רוקד עם החתן. ברמה הקהילתית, אנחנו גרים ביישוב קדומים. הקהילה קיבלה אותו יפה, והיו מתנדבות שהגיעו לשמור עליו לאורך השנים וגם קייטנות בקיץ לילדי חינוך מיוחד שהפעילו בני הנוער ביישוב שלנו וביישובים סמוכים"

ואיך הדינמיקה בינו לבין הילדים הביולוגיים שלכם?

"באופן כללי, נחמן השתלב יפה. הילדים אהבו אותו, ומבחינתם זה היה טבעי. במיוחד לצעירים שבהם, שעבורם זה דבר שהכירו מאז ומתמיד אצלנו וגם אצל הוריי. חשוב להגיד שהיו גם פעמים שזה היה יותר מורכב. למשל, היו ילדים שהתביישו להביא חברים הביתה, בגלל התנהגויות לא רגילות או אמירות מצדו של נחמן. יצא לנו מדי פעם לפתוח את העניין מול הילדים ולברר איך זה בשבילם. למרות הכל, בשיחות האלו מעולם לא שמענו תלונות מצידם על כך שלקחנו את נחמן באומנה. אני גם לא חושב שהיה ילד שבסוף לא הביא חברים הביתה".

היו אתגרים נוספים?

"כן. בסוף זה לא מובן מאליו שאתה לוקח תינוק שהוא לא ילד ביולוגי שלך, וזה דבר שיוצר גם דילמות. למשל, תינוק שנולד זקוק מיד להמון טיפול והשקעה של ההורים – לקום אליו בלילה, להחליף ולהאכיל. ילד קטן זה תמיד מאתגר. חסד ה' שיש אינסטינקט הורי שהקב"ה נתן לנו לעמוד במשימה הזאת, והאינסטינקט הזה דוחף להשקיע בילד כשהוא שלך.

"לתינוק שבא באומנה, כל הטיפול בו לא תמיד בא בקלות, כי משהו באינסטינקט חסר. בתינוק כזה הטיפול בו מגיע מהחלטה ערכית – שלקחנו על עצמנו משימה ואנחנו עומדים בה, גם אם לא תמיד קל. כמובן, יש גם דברים שהוא קיבל יותר מכולם, מעצם היותו ילד מיוחד".

שני זוגות הורים

מסתבר שלשלל האתגרים היו גם עוגני כוח שסייעו למשפחת ברלין לצלוח אותם. הרב גלעד מנחם מפרט עליהם מעט: "יש פסוק בתהילים שאומר 'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת'. ודורשים על זה: מי הוא האדם שעושה צדקה בכל עת? מי שמכניס ילד יתום לביתו. כי בגידול ובדאגה התמידית לצרכיו אתה עושה חסד תמידי. חסד אחר אתה עושה ומסיים, אך כאן זה חסד שהוא כל הזמן".

הרב ברלין משתף בנקודת כוח חשובה נוספת: "את התהליך של האומנה מלווה עובדת סוציאלית, ובגלל שמדובר באומנה ולא באימוץ, תמיד אפשר להפסיק אותו. היו שלבים לאורך השנים שהרגשנו שזה קצת יותר מדי בשבילנו, ועלו מחשבות האם הגיע הזמן להעביר את המושכות של האומנה הלאה. כמובן, זו החלטה לא קלה, אבל עלו מחשבות שאולי זה הדבר שנכון לעשות. בפועל, גם כשהתחלנו תהליך של סיום אומנה, מעולם לא המשכנו בו. תמיד גילינו עד כמה נקשרנו לנחמן ועד כמה בלתי אפשרי מבחינתנו להיפרד ממנו". הרב גלעד מנחם שותק לרגע ומוסיף: "אני חושב שבגלל שהאפשרות לסיים את האומנה זו אפשרות שקיימת, זה מה שנתן את הכוח להמשיך בה. הכוח הגיע מכך שבחרנו בזה בכל פעם מחדש".

לפני כ-20 שנה הגיע בנם הגדול של בני הזוג ברלין לכיתה א'. ביישוב היה אז בית ספר ממ"ד, ואילו הם ביקשו עבורו מסגרת תורנית יותר של תלמוד תורה. משלא נמצאה מסגרת שכזו במרחק סביר, משפחת ברלין החליטה לפתוח תלמוד תורה בעצמה. המוסד החינוכי שהקימה עבר טלטלות ומעברים עד שהגיע למבנה הקבע שלו כעבור מספר שנים. הרב גלעד מנחם שימש בו כמנהל באותן השנים והמשיך בתפקיד עד לאחרונה.

ניהול התלמוד תורה דרש ממך ומרעייתך לא מעט. איך משלבים משפחה ברוכה, את הגידול של נחמן ואת הקמת המוסד החינוכי עם כל האחריות שבדבר?

"מבחינה טכנית, הגידול של נחמן השתלב עם הגידול של יתר הילדים בבית. ברוך ה' לא היו לו צרכים רפואיים , כך שהוא לא היה אתגר חריג מבחינת הגידול אלא ילד כאחד הילדים. דווקא מבחינה ערכית, הרגשתי שיש בגידול שלו משהו שנותן עוצמה, שמעצים. לא משהו שחיינו איתו כל הזמן במודעות, אבל בתת מודע זה נותן לך תחושת שליחות כל הזמן.

"בנוסף, אם הזכרת את ניהול התלמוד תורה, אני חושב שדווקא שם הייתה באומנה אמירה חינוכית וערכית מול התלמידים. בסופו של דבר, כשתלמידים יודעים שמלבד השיעור שאתה מעביר יש גם מעשה בפועל, זה נותן לדבר איזה מכפלת כוח".

האם אתם שומרים על קשר עם המשפחה הביולוגית של נחמן?

"לנחמן יש הורים ואחים נוספים, ואנחנו בקשר טוב איתם. הם מתעניינים בו, מגיעים לבקר אותו וקונים לו מתנות. כשנחמן קצת גדל והבין יותר, התלבטנו איך לתווך לו את הסיטואציה. אבל בעוד אנחנו מתלבטים, מסתבר שהוא לקח את הסיפור הרבה יותר בקלות מכולנו. מבחינתו, כמו שיש לכולם שני סבים ושתי סבתות, אז גם לו יש שני זוגות הורים והוא מאד מרוצה מכך. הוא קורא 'אבא' ו'אמא' גם לי ולאשתי וגם להוריו הביולוגיים".

הרב מספר שכאשר נחמן הגיע לגיל בית ספר, היה להם חשוב לשלוח אותו למסגרת טובה שהיא גם תורנית. המסגרת שנראתה להם המתאימה ביותר עבורו היה בית הספר "אוהל שרה" בבני ברק. "משפחתו הביולוגית של נחמן משפחה חילונית. אנחנו בקשר טוב איתם, והיה לנו חשוב לשמור על כך. לא ידענו כיצד הם יקבלו את המסגרת הזו, אבל הם לגמרי הבינו. הם אמרו שיש להם הכרת הטוב על הגידול שלו אצלנו – שטוב לו והוא שמח, וזרמו איתנו. יצא לי גם לפגוש בסבים שלו, והיה אפשר לראות שמרגש אותם החיבור שלו לתורה וליהדות, שזה דבר שהם הכירו מהדור הקודם".

בשליחות תמידית

הרב ברלין מספר, שהם מקבלים פניות מזוגות ששוקלים לפנות לאומנה: "אנחנו מספרים להם את כל מה שסיפרתי כעת. כשפנינו לרב דרוקמן זצ"ל הוא דחף ועודד אותנו לעשות זאת, אך אנחנו פחות דוחפים. מה שכן, אנחנו פשוט מראים להם מקרה שבו אומנה 'עבדה' באופן מוצלח. חשוב לזכור שזה גם הרבה סייעתא דשמיא, כי לפעמים יש גם מצבים שונים משלנו - ילד שפחות בריא או ילדים ביולוגיים במשפחה שזה עלול ליצור להם קושי רגשי".

אתם מרגישים שהאומנה שינתה אתכם כאנשים וכהורים?

"מטבענו אנחנו אנשים יחסית שקטים ומאופקים. נחמן הכניס הרבה שמחה וחיוניות לבית. הוא ילד שצריך וגם יודע לבקש הרבה חום וחיבוקים. אם דיברתי קודם על כך שיותר קשה לטפל בתינוק שהוא לא ממש ילד ביולוגי, אז דווקא חיבוקים נחמן קיבל יותר מכל ילדיי. בנוסף, כמשפחת אומנה בסוף אתה נמצא בשליחות תמידית שלקחת על עצמך. זה נותן עוצמה וערך מוסף לחיים"

באופן רשמי, האומנה מסתיימת בגיל 21 ואז עובר הילד למסגרת חוץ. מה קרה במקרה שלכם?

"היו לנו מחשבות ובירורים לקראת היום שנחמן יגיע לגיל זה", מגלה הרב גלעד מנחם. "ברוך ה', גילינו שלפני כמה שנים נפתחה שלוחת דיור של 'עלי שיח' ביישוב רחלים שבשומרון. נחמן גר שם יחד עם עוד ארבעה דיירים, והם מלווים במדריכים ועובדת סוציאלית. בכל יום הם נוסעים למקומות תעסוקה, בהם הם יוצרים דברים ומוכרים אותם, עוזרים במטבחים גדולים, אורזים דברים בחנות וכדומה. מקומות העבודה הללו נותנים להם תחושת ערך ומשמעות, והם מצידם נותנים למקומות העבודה כוח אדם שהמקום זקוק לו ובמחיר זול.

"נחמן מדבר מדי פעם על חתונה", אומר הרב גלעד מנחם, "כרגע זה עוד לא נראה לנו מעשי, אם כי זה דבר שיש לו תקדים. אנחנו מבינים שיש לו צורך להיות במרכז, כמו חתן, וכן מנסים לאורך השנה להעצים ולשים אותו במרכז באירועים שונים כמו יום הולדת. ובכלל, נחמן מאוד אוהב חגים. לוח השנה חקוק בראשו, והוא חי מחג לחג".

ונסיים באנקדוטה. בשנים האחרונות בחרו שתי אחיות נוספות של הרב ברלין לפנות לאומנה, הפעם של ילדים "רגילים". בסך הכל יש במשפחה שישה ילדים אומנה, מהם שלושה בעלי תסמונת דאון. "כשרואים שיש לנו במשפחה כמה ילדים מיוחדים, שואלים אם זה גנטי", אומר הרב גלעד מנחם בחיוך. "אחותי עונה שהאומנה היא זו שגנטית".