איך הפך מטאטא פשוט לשרביט מלוכה? הרגע שבו פועל ניקיון הבין שהוא נסיך

דמותו המאירה של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל התמזגה עם קימורי האבן של שכונת 'משכנות' עם זריחת החמה. חיוכו הקבוע רחץ את פניו בטל התחיה, מעניק לתחילת היום שלו אור של חסד. ואז, מתוך סמטה ירושלמית שקטה, התגלה לפתע אוצר בלום – יהודי. יהודי ממש, במלוא קומתו.

מטאטא גדול אחוז בידו האחת, יעה בשנייה, והוא מנקה במסירות את פסולת הסמטאות, מפנה את דרכיה של עיר הקודש משיירי אתמול.

ליבו של רבי אריה לוין מתמלא באהבה וביראת כבוד. הוא נעצר, מתבונן בעיניים נוצצות ב"מציאה" המופלאה שהתגלגלה לפניו, וקולו הרך מתנגן באצילות: "צפרא טבא, רבי יהודי".

יעקב חזיזה, פועל הניקיון, נבוך. הוא דוחק את כף האשפה לאחור, שלא תטנף את אור החיוך הזורח לעברו. המטאטא שבידו נראה לפתע כזר מנוכר בעולם של קדושה. בבהילות הוא מקנח את ידיו ומטה את ראשו ביראת כבוד.

"בוקר טוב, כבוד הרב".

רבי אריה מתקרב. בידו האחת הוא מחבק את כתפו של הפועל, ובשנייה – מלטף את המטאטא, החפץ הדומם שהואשם שלא בצדק. הוא אינו נרתע ממנו, אלא מביט בו באהבה ומתפעל: "יודע אתה?", קולו מלא רגש, "מקנא אני בך כל כך. איזו זכות עצומה יש לך! יום-יום אתה עושה את ירושלים יפה יותר, נקייה יותר. ירושלים עיר האלוקים…"

יעקב חש מבוכה. משהו לא מסתדר לו: איך אפשר לראות קדושה בעבודה שהוא עצמו חווה כמשפילה? הרי הוא עוסק בפסולת, בזבל, בעפר. ואילו הרב הזה, הקדוש, הוא עוסק בתורה, בדברי אלוקים חיים.

"כבוד הרב…", הוא מגמגם, מנסה להבין, "אתם עוסקים בתורה בבית המדרש, תורת ה'. ואני? אני רק זבל, זבל, זבל. אמנם בני ברוך שוקד על התורה בישיבה, ואני כאן, בתוך הלכלוך, כדי לפרנס אותו…"

רבי אריה נרתע. רעד של כאב חולף על פניו. "חלילה וחס! חלילה וחס!", הוא אומר בחום. "אסור כך לדבר! איזו זכות נפלאה הופקדה בידך! לטהר את שווקיה של עיר האלוקים, להאיר את עולמו של הקב"ה טרם עלות השחר! ועוד בכדי שתוכל לסייע לבנך, שלומד יומם ולילה בתורה הקדושה! ברוך תהיה ומבורך!"

עשרים שנה חלפו מאז אותו מפגש, וכשיעקב סיפר את הסיפור, הוסיף את לב העניין: "לראשונה בחיי, באותו רגע, הרגשתי נסיך. המטאטא שלי כבר לא היה כלי של עבודת כפיים פשוטה – הוא היה שרביט מלוכה. כלי שבאמצעותו זכיתי להכתיר את בני ברוך בממלכת התורה".

מעובד מתוך דבריו של הרב ה' וילנר ב'יתד נאמן'