היכן רמוזה הדלקת נרות שבת בפרשה, ומהי הסגולה המיוחדת שבהם?

בפרשתנו ישנו רמז נפלא למצוות הדלקת נרות שבת. הציווי הראשון שנאמר למשה רבנו הוא "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", וכתב "בעל הטורים" שאת המילה "תצוה" יש לחלק לשניים: ת' צוה, כשהגימטרייה של ת' היא בדיוק כמניין "נשים" (400), וכאילו שאמר הפסוק: "נשים צוה", שייקחו שמן זית זך להעלות נר תמיד. והמילים "נר תמיד" – בגימטרייה "בשבת" (704).

נרמזה כאן גם הקדימה של הנשים במצווה זו, כמי שאומר: "ואתה נשים צוה (ו)את בני ישראל" וגו', כלומר שמצוות הנשים קודמת למצוות הגברים, שרק אם אין אישה בבית אז ידליק האיש נרות שבת. וכן נרמז, שצריך נר שבת להיעשות מן המובחר, בשמן זית.

הספר הקדום "כסף נבחר" מסביר בזה את סמיכות פרשת תצווה לסיומה של פרשת תרומה, אשר הציווי האחרון שבה עסק בעשיית יתדות החצר "נחושת". והעניין, כי בכך יש תיקון לנחש שגרם מיתה לעולם, ולכן נכתב חמש פעמים "נחושת" בפרשת תרומה, כנגד חמש פעמים "נחש" בפרשת בראשית. והלא האישה היא זו שהתפתתה לעצת הנחש ואכלה מעץ הדעת, ובכך "כיבתה נרו של עולם", שגרמה מיתה לאדם הראשון, ועל כן הוטל עליה להדליק נרות שבת לתקן זאת.

ידועים גם דברי הזוהר הקדוש, שצריכה האישה להדליק נרות שבת בשמחה וברצון הלב, כי על ידי זה זוכה לבנים קדושים שיהיו בבחינת "נר העולם" בתורה וביראה, וירבו שלום בארץ, וגם נותנת לבעלה אורך ימים.

כמו בן גוריון או כמו החזון אי"ש?

בירושלים התגורר יהודי תלמיד חכם, אשר נודע באופן מיוחד ביראת השמים שלו, וכן ניכר שההצלחה מלווה אותו בכל צעד ושעל, וכי ברכה שורה במעשה ידיו. לאיש קראו הרב ברוך היימן, ובהזדמנות מיוחדת סיפר את הסוד, לדעתו, שבזכותו קיבל את הברכה הגדולה: המבוגרים שבינינו עוד זוכרים כי לשר החינוך בממשלתו של בן גוריון קראו זלמן ארן. אדם זה היה ממקורביו הגדולים ביותר, ואף העריץ והחשיב את בן גוריון מאוד. אף על פי שהוא עצמו לא נודע כשומר תורה ומצוות, אשתו כן הקפידה על הדלקת נרות שבת. כנראה כך ראתה בבית אמה, ובכל ערב שבת, בעת שהדליקה נרות, היתה מתפללת שיהיו לה ילדים "כמו בן גוריון...".

לימים נפגש בן גוריון עם מרן החזון אי"ש בביתו שבבני ברק, וכשחזר מן הפגישה סיפר בהתלהבות לזלמן ארן על דמותו המיוחדת של החזון אי"ש, ואף התבטא שהוא נראה כמו "מלאך". כשסיפר זלמן ארן את הדברים בביתו, חשבה אשתו בתום לב: אם בן גוריון, שאותו בעלה מעריץ, מעריך את החזון אי"ש, אז ודאי עדיף להתפלל שיהיו לה ילדים "כמו החזון אי"ש...". וכך עשתה.

"אני", סיפר הרב היימן, "נכדו של זלמן ארן! וזכיתי שתפילותיה של סבתי פעלו את פעולתן וקרבוני לתורה ולמצוות, ואף נתנו בידי את כוח ההצלחה".