הנס הפרטי שלי: ילדה יקרה שנולדה בטהרה מושלמת

אני רוצה לספר לכם את הישועה האישית שלי.

כמו כל זוג, חלמנו להיות הורים מאושרים.

במשך 8 שנים ניסינו להביא ילד לעולם. לאחר 15 הפריות הפסקנו לספור. עוד בדיקה, עוד זריקה, ניתוח, אכזבה ושברון לב, ואני צועקת לבורא עולם שיעזור לי לצאת מהסיוט הזה. הכאב הפיזי והנפשי גבר וגבר. חיפשתי מה עוד אני יכולה לעשות.

כשהרופא אומר: "תשקלי פונדקאות", אני מתפרקת לגמרי. מרגישה כעס ותסכול, ולא משלימה עם העובדה שלא אוכל ללדת.

אני מוצאת את עצמי מתחננת לרופא: "ד"ר, הפרייה אחרונה ודי", מתפללת בלי סוף ומאמינה באמונה שלמה לטוב.

סוף סוף אנו מקבלים את הבשורה המרגשת: חיובי! יש הריון!

כעבור מספר ימים אני מרגישה לא טוב, ושוב מגיעה לרופא, שאומר לי את הגרוע מכל: "מצטער, אין דופק. הפלה".

אני מוצאת את עצמי זועקת ובוכה לבורא עולם, למה? למה? עד שהתבשרתי שאני בהריון, אתה רוצה לקחת לי את זה? אל תעשה לי את זה, בבקשה! אני מתחננת!

עולמי חרב עלי, אני לא מצליחה להוציא הגה מפי. מרגישה חרדה ודכאון, אבודה, אבל מלאת תקווה.

בשלב הזה אני בקשר עם אפרת ממחלקת "מתחברות", שמלמדת אותי בסבלנות ובמדויק הלכות טהרת המשפחה, ומבינה שעד עכשיו לא שמרתי בצורה מושלמת. אני עוברת איתה את התהליך, וזוכה לטבול במקווה! כעבור מס' ימים אני שוב מרגישה לא טוב, מגיעה למיון, ושם אני שומעת את הצליל שחיכיתי לו כל חיי: פעימות הלב של הילדה...

תודה, תודה לבורא עולם! אני שומעת את פעימות הלב של הילדה שלי!

בי"ח באדר א' תשפ"ב, שבת בבוקר, אני יולדת את בתי הבכורה בניתוח קיסרי חירום, בשבוע 25 בלבד.

ילדה יקרה שנולדה בטהרה מושלמת.

680 גר של מתיקות, 680 גר של תקווה ואינסוף אמונה.

אף רופא לא נותן סיכוי, אף אחד לא מאמין. רופא ניגש אלי בחדר ההתאוששות, ואומר: "אלו 72 שעות קריטיות, סיכוי אפסי. תתפללו".

לא אשכח את היום הזה. "מי את? אימא של...". פסיכולוגית הפגייה, העובדת הסוציאלית ומנהלת המחלקה ומסבירות לי שלא פשוט לראות את הילדה עכשיו. אני רואה עובר קטן, וזה לא נראה בכלל כמו תינוק. צורחת "מה זה?! זה לא שלי!".

לאחר מחשבות רבות במהלך האשפוז, אני יורדת במעלית ופוגשת אישה שנראית טרודה כמוני, אדומה ובוכייה, נראית אחרי לידה. אני מסתכלת עליה מספר שניות. היא אומרת לי: "מזל טוב". אני אומרת לה: "עוד מוקדם להגיד מזל טוב, היא נולדה ממש קטנה". והיא עונה לי: "תגידי תודה שלך יש אפשרות לחזור ולראות אותה. לי אין, כי אני ילדתי לידה שקטה". אני משתתקת, קופאת במקום. מבינה פתאום מה היא אמרה לי, מה המשמעות של מה שהיא אמרה. היא צודקת כל כך! לי יש לאן לחזור, להיות איתה, לראות אותה, להריח אותה. אני עולה מיד בחזרה למחלקת פגייה, נכנסת.

אני מרגישה כמו לביאה, מקבלת כוחות מהשם. רואה עובר קטן, מונשם, בגודל של כף יד ובמשקל של פחות משקית סוכר, אבל לא נשברת, לא מוותרת. אופטימית, בטוחה שבזכות שמירת הטהרה בשלימות והליווי של אפרת היקרה, הכל יבוא על מקומו בשלום.

לאחר 100 יום בטיפול נמרץ פגייה, אין ספור בדיקות, דקירות ולילות ללא שינה, אני כאן כדי להמחיש לכם את גודל הנס שלי. סוף סוף אני אמא, סוף סוף יש לי ילדה.

תודה, תודה לבורא עולם. על כך קראתי לה נסיה (נס מהשם יתברך), הנס הפרטי שלי.

לעילוי נשמת גדעון פרי בן חנה.

אם גם את רוצה ליווי לשמירת הטהרה בשלימות, התקשרי למחלקת מתחברות 02-630151