עבודות זרות לאורך ההיסטוריה – איך חז"ל התמודדו איתן?

הסוגיות בדף היומי (במסכת סנהדרין פרק שביעי) עוסקות בדיני עבודה זרה, ותוך כדי הדברים אנחנו לומדים על סוגים שונים ומשונים של עבודה זרה, וכיצד להתייחס אליהן. דבר ראשון יש לדעת כי הגמרא בסוגייתנו קובעת כי אף על פי שכל ליצנות אסורה, הרי שליצנות על עבודה זרה מותרת. את זאת לומדים מן הפסוקים בנביא המתקלסים בעובדי אלילים, וכך אליהו הנביא בהר הכרמל אומר: "אולי ישן הוא וייקץ? וכי שיג לו? וכי שיח לו?". ולכן קובעת הגמרא כי מותר לומר לעובד אלילים גם דברים בוטים מאד כדי לבזות את העבודה זרה.

לאור התיאורים הבאים בסוגיות אלו, המוכרים לנו בחלקם גם מהנביא, החל מבעל פעור וכלה במולך אשר היו מקריבים לו ילדים, מובן מאד מדוע כל דבר שיכול לגרום להרחקה מעבודה זרה הוא מצווה גדולה. הגמרא מספרת כי אחז מלך יהודה, שהיה רשע, רצה להעביר את בנו, חזקיהו, באש המולך. אמו, שחששה מכך, סכה את חזקיהו בדם של סלמנדרה, שהיא חסינת אש, וכך ניצל מהטקס המזוויע. ילדים רבים אחרים לא ניצלו מהמולך, והועברו באש המולך בימי המלך אחז וגם בימי מנשה, בנו של חזקיהו, במת מולך היתה מוצבת בגיא בן הינום (מתחת להר ציון). חז"ל מסבירים כי המקום נקרא "תופת", משום שמקהלה מיוחדת היתה מתופפת בתופים, כדי שהאמהות לא ישמעו את זעקות ילדיהן ולא יתחרטו. נמצאו גם תיאורים בלוחות עתיקים המראים את התזמורת סביב המולך. היה זה מנהג כנעני נפוץ, ובעיר הכנענית קרת חדשת שבצפון אפריקה (שאליה ברחו הגרגשים מפני יהושע בן נון) נמצאה זירת מולך, כשסביבה קבורות המוני גופות של ילדים, שבוצע בהם פולחן המולך המתועב.

עבודה זרה נוספת מוזכרת בגמרא, בשם מרקוליס: שתי אבנים ואחת על גביהן. משערים כי הכוונה לדולמן, המצוי ברמת הגולן ובסוריה. הדולמנים נבנו בתקופה קדומה מאד, ויש אומרים על ידי ענקים, שכן אבני הדולמן שוקלות עשרות, ולפעמים מאות טונות, וקשה מאד לדמיין אנשים רגילים המצליחים להקים דולמן ללא מנוף. עובדי עבודה זרה קידשו את המרקוליס, וצורת עבודתו היתה לרגום אותו באבנים. יש שביארו שהדולמנים היו קברים שנחשבו קדושים לעבודה זרה, וזריקת האבנים היתה דרך של כבוד כלפיהם, לערום עליהם גל אבנים, ואכן נמצאו דולמנים קבורים בכמות עצומה של אלפי אבנים קטנות.

קשה לנו להבין את יצר עבודה זרה. הגמרא מספרת על אישה עובדת אלילים שנפלה למשכב והיתה בסכנת חיים, מתוך צערה נדרה שאם תצא מחליה, תעבוד לכל האלילים שבעולם, מחמת הספק... היא אכן קמה מחליה, ויצאה למסע קיום נדרים. היא שכרה מדריך וחמור, והוא לקח אותה לכל בתי האלילים שבכל מדינה ומדינה. כיון שהגיעו לבעל פעור, והבינה אותה אישה מה נעשה שם, אמרה: מוטב אחזור לחלות ולמות מאשר לעבוד עבודות זרות שכאלו. ושואלת הגמרא, איך יתכן שבני ישראל לא הבינו זאת? מסופר על אליהו הנביא שיצא לסייע לבני ישראל אחרי חורבן הבית, וראה ילד נפוח מרעב, וניסה להציל אותו. אמר לו: אמור אחרי – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". השיב לו הילד: לא, חס וחליליה, זה אסור לנו, רק עבודה זרה. בשארית כוחותיו הוציא צלם מחיקו והתחיל לחבקו, ולאחר מכן נפל מת.

כל זאת משום שבימי קדם היה יצר חזק מאד של עבודה זרה. פעם הגיע מנשה מלך יהודה בחלום לאחד מהחכמים, ואמר לו: אין לכם זכות לדון אותי, אם הייתם בזמן שלי הייתם מפשילים שולי גלימתכם ורצים בתוך שדה קוצים כדי לעבוד עבודה זרה. היצר הזה הוא שגרם לבני ישראל לעזוב את ה', והביא לחורבן הבית.

אחרי בניין הבית השני ראו אנשי כנסת הגדולה שעם ישראל לא יוכל להמשיך להתקיים אם היצר הגדול הזה יהיה קיים, וישבו בתענית שלושה ימים כדי לבטלו. פתאום ראו גור אריות מאש יוצא מבית קודש הקדשים. אמר להם נביא שהיה שם: זה הוא יצר עבודה זרה, עליכם להשמיד אותו. הניחו אותו בדוד של עופרת. תוך כדי שנאבקו בו – נתלשה שערה מגופו והלך קולו ארבע מאות פרסה. כך הם הצליחו לבטל את יצר עבודה זרה. ואכן, מאותו הזמן התבטל גם בעולם הרחב היצר לאט לאט, עד שכיום אף אדם שפוי אינו עובד עבודה זרה, ורק שבטים פרימיטיביים עדיין מסוגלים לעשות מעשים כאלו.