לא ייאמן: כך ניצלו יהודי ג'רבה מהשמדה בידי הנאצים

ג'רבה הוא אי שנמצא ממזרח למדינת תוניס. האי מוזכר בהיסטוריה הקדומה. הגיבור היווני אודיסיאוס עבר בו אחרי מלחמת טרויה, ומצא בו אומה של אוכלי לוטוס. בהמשך הוא גם שימש כתחנת מוצא של שודדי ים, וכיום הינו אתר נופש פופולארי. אבל היום נעסוק בקהילה היהודית עתיקת היומין של ג'רבה, שראשיתה נעוצה מוקדם מאד בהיסטוריה של עם ישראל, והיא עדיין קיימת. להבדיל מקהילות אחרות בארצות המזרח, שאינן פעילות כיום, הקהילה היהודית בג'רבה פעילה, ונשמע בה קול התורה.

הרב אליהו כלפון, מחכמי ג'רבה, כותב בספרו, "ברית כהונה": "עירנו אי ג'רבה היא עתיקה מאוד וישוב אחינו בית ישראל בה להשערת מורינו הרב שאול הכהן הוא מחורבן בית ראשון".

האמת היא שיש בג'רבה שתי קהילות יהודיות: הקהילה "חארה אל כאבירה" (הכפר הגדול), השוכנת בדרום האי, מחזיקה במסורת שהם מבני שבט זבולון, שהיה סוחר לחוף אוניות, ושהגיעו לג'רבה בימי שלמה המלך. הקהילה "חארה אל זאגירה" (הכפר הקטן) השוכנת בצדו השני, מחזיקה במסורת שהם כהנים שברחו מירושלים בזמן חורבן בית המקדש הראשון, והם נשאו עמם שער אחד משערי בית המקדש, שנקבע בבית הכנסת המפורסם, "אל ג'ריבה".

בית הכנסת אל ג'ריבה הוא אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם, שעדיין פעיל. פירוש שמו הוא "המופלאה", שכן לפי האגדה, ראשיתו של בית הכנסת היה ביתה של נערה פלאית, שנראה כי נפטרה בשריפה, ובכל אופן עדיין היו רואים אותה חיה וקיימת. בבית הכנסת אל ג'ריבה היו יושבים תמיד על גבי מחצלות, ואת הנעליים היו חולצים בכניסה. רק לפני דור התקינו בו ספסלים לישיבה. אולם בית המדרש של ישיבת "כסא רחמים" בבני ברק, עוצב בדמותו של אל ג'ריבה.

על פי המסורת, הגיע עזרא הסופר לאי ג'רבה לפני עלייתו לארץ ישראל, לחפש לויים שיבואו לשרת בבית המקדש השני שהתעתד לבנות. לויי האי סירבו להצטרף אליו, ועזרא קילל אותם שלא יאריכו ימים. כך לא נותרו לויים באי, אלא רק כהנים. המנהג הוא, שאם לוי רוצה לשהות בג'רבה – אינו שוהה בה יותר משנה, מחשש שתדבק בו קללת עזרא על לויי ג'רבה. לעומת זאת, כהנים יש בשפע באי, והרבה פעמים קורה שבשעת קריאת התורה נמצא שצריכים לחפש ישראל כדי לעלות לתורה, וכאשר אינו נמצא – עולים כולם כהנים.

מחכמי העיר: רבי שאול הכהן; רבי רחמים חורי; רבי חי טייב; וראש ישיבת כיסא רחמים, רבי מצליח מזוז הי"ד, שנרצח בידי פורעים ערבים בשנת תשל"א 1971. בנו, הגאון רבי מאיר, עלה לארץ וייסד בבני ברק את ישיבת כסא רחמים, שבה לומדים בדרך הלימוד של חכמי תוניס, ושומרים את מסורותיה המיוחדות בענייני קריאת התורה, דקדוק, ועוד.

רבים מחכמי ג'רבה חיברו ספרים בהלכה. באחד הספרים שהודפסו באי מופיעה עדות המתעדת מגילת יוחסין מג'רבה, בת כ-800 שנה, הכוללת שמות מבן לאב, ומתחילה במילים - "רבי יצחק הזקן הבא מן הגולה", במאה ה-12. על-פי המסורת, רשימה זו נמשכת עד לרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. בגניזת קהיר נמצא מכתב (ששמור עד היום, וכתוב בכתב רש"י בשפה ערבית יהודית) מאת יהודי מג'רבה, שחותם שם על תאריך עברי מדויק מראשית המאה ה-12.

בחודש נובמבר 1942 כבשו הנאצים את תוניסיה. הם הקימו מועצת יהודים, ונגשו ביהודים בדרכים שונות. במשך מספר חדשים הספיקו הרשעים להרוג כ-600 יהודים. בינואר 1943 פלשו הנאצים לג'רבה. בשבת פרשת תרומה תש"ג (13 בפברואר 1943), בשעה 09:30 בבוקר, הגיעו שתי משאיות לבית הכנסת "הכהנים" שברובע הגדול "חארה כבירה", שם התפלל רבי כלפון משה הכהן. מהמשאיות ירדו חיילים וקצינים נאצים, ודרשו באיומים קשים של הרג וביזה - כופר נפש של 50 קילוגרם זהב, תוך 3 שעות בלבד. אם לא תעמוד הקהילה בדרישה, ישלחו ידם ברב הקהילה תחילה, ולאחר מכן באוכלוסייה היהודית כולה.

בחוכמתו ענה להם הרב משה כלפון הכהן כי אינו יכול לענות להם, עד שלא יביא את הדברים לידיעת אחיהם שברובע הקטן (מספרים כי תשובתו זו הייתה בחוכמה רבה, כך שהנטל יחולק בין שתי הקהילות העניות, וגם על מנת למנוע מהרובע הקטן גזרה דומה). הגרמנים ענו לרב כי לא יכולים הם לחכות, וכי הם יכולים לקחת אותו ברגע זה אל הרובע הקטן, על מנת לשמוע את תשובתו. הרב, שהבין שמדובר בשעה שבה יש צורך בפיקוח נפש, נסע איתם אל הרובע הקטן.

מאוחר יותר נודע כי בדרכו של הרב לרובע הקטן, ראו מטוס גרמני חג מעליהם, הספיקו חברי הג'יפ והמטוס להחליף ביניהם רמזים, והמשיכו בדרכם. התברר לבסוף כי תוכן השיחה היה האם ישנה הסכמה לפוצץ את הרובע, אך הוחלט לעכב את התגובה עד שיגיע סכום הזהב אשר היה דרוש לגרמנים בשלב זה בסוף המלחמה.

בעקבות הגזרה הקשה, תפילת השבת ברובע הגדול הופסקה. הקהילה הייתה בחרדה גדולה, וברחובות הסתובב קול קורא: "קהל נכבד! בשם הרבנות, כל מי שיש תחת ידו זהב, בין בצורת תכשיט ובין סתם זהב – עליו להביאו תכף לבית הכנסת "הכהנים" לבית הדין. במידה וישנם תכשיטים טמונים באדמה, חובה לחפור ולחלל שבת על זה, ואין בכך שום חשש לעברה, זוהי הצלת נפשות. אך מי שלא יציית לפקודה זו, הזהב שברשותו יוחרם ויחשב כעבודה זרה ממש, ואסור בהנאה". כרזה זו עשתה רושם רב על כל תושבי הרובע, וכל המתפללים הלכו לבתיהם ודלו את הזהב שהיה ברשותם.

ההיסטוריון יונתן מזוז מספר: "באותה שעה יצא הרב רחמים חי חויתה הכהן בכבודו ובעצמו אל הרחוב, ובידו סל כדי לאסוף בו את הזהב, והוא הולך ובוכה".

לאחר שלוש שעות הזהב שנאסף נשקל, והתברר כי נאספו רק 43 קילוגרם. הגרמנים שחררו את הרב ונתנו לקהילה הארכה להשיג את הזהב הדרוש עד ליום המחרת. בלילה הוזעקו צורפים יהודים להתיך את הזהב ולערב בו נחושת, כדי להגיע למשקל הנדרש. בבוקר המחרת נשמע פיצוץ ורעש אדיר באי, וקולות של אווירונים מכל עבר. לבסוף התברר כי האנגלים והאמריקנים תקפו את הגרמנים, שהסתלקו מיד מג'רבה, וכעבור שעה קלה לא נשאר אפילו גרמני אחד באי ג'רבה. כך ניצלו יהודי ג'רבה מהשמדה, בסיעתא דשמיא, ובזכות תאוותם של הגרמנים לזהב.

לאחר ששקטה הארץ מן המלחמה, התחייבה ממשלת תוניס לשלם פיצויים על נזקי המלחמה, וביניהם על נזקי הזהב. יש ששמחו על כך, ויש שראו בתשלום הזהב כפרת עוון, וסירבו לקבל עליו פיצוי.

מספר יהודי ג'רבה ירד בהדרגה מאז קום המדינה, שכן רובם עלו לארץ, אבל עדיין מתגוררות באי מאות משפחות של יהודים, המשמרים את המסורות והמנהגים של עדה קדושה וקדומה זו. באי גרבא יש כיום חמישה עשר בתי כנסת ושתי ישיבות לבנים, וגם בית ספר פרטי לבנות. הילדים בבית הספר לומדים מתוך חומש מסורתי מיוחד ובו תרגום של התורה לשפה שהיתה מדוברת אצל יהודי ג'רבה, שילוב של ערבית בניב ייחודי