עונש מוות בהלכה: איך נקבע אם החשוד אשם ברצח או חף מפשע?

הסוגיות שנלמדות השבוע בדף היומי עוסקות בעונש מוות של רוצח. המשנה קובעת שאין להרוג על פי אומד. אומד הוא מה שמכונה בזמננו "ראיות נסיבתיות", שבמשפט המודרני נתון לשיקול דעתו של השופט, להחליט עד כמה הן משמעותיות.

אך לפי ההלכה, שום ראיה נסיבתית, ואפילו המשכנעת ביותר, אינה סיבה לעונש מוות. וכך אומרת הגמרא: "כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם, שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם – לא ראיתם כלום". מבחינת ההלכה, אדם שרץ אחרי חברו לתוך מקום עזוב, ושניה לאחר מכן רואים אדם מפרפר בגסיסה, וחברו עומד מעליו עם סכין מטפטפת דם, זה "כלום", כפי שאומרת הברייתא: "אם כך ראיתם – לא ראיתם כלום".

אך מדוע? האם הגיוני שקרה משהו אחר?

התשובה היא, שאמנם זה לא הגיוני, אבל זה יתכן. יתכן שהוא רק תכנן לאיים עליו, אבל נתקל בו ושניהם נפלו וכך הוא נפגע. לפי התורה אי אפשר להעניש עונש מוות בלי עדות ראיה של שני עדים, ולא על פי סברה.

אך אומרת הגמרא, אל תחשוב שבאמת הרוצח יצא נקי. אנחנו לא הורגים אותו, אבל אם מגיע לו למות, ההשגחה העליונה תדאג לו להיענש. וכך מספר רבי שמעון בן שטח, אב בית הדין בימיו של ינאי המלך: "תניא, אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת - היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חברו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת".

שמעון בן שטח ידע שהוא הרג אותו, זה כנראה היה ניכר ומסתבר, אבל לא במאה אחוזים. ואף על פי כן, הוא כינה אותו רשע, כי זה די ברור. ואכן, הרשע קיבל את ענשו מן השמים.

דבר מעניין מספרת הגמרא כאן: שגם עונשי שמים מותאמים לפי ארבע מיתות בית דין. לכל עברה יש סוג אחר של עונש: "תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי - ארבע מיתות לא בטלו. - לא בטלו? והא בטלו! - אלא: דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה, או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו. מי שנתחייב חנק - או טובע בנהר, או מת בסרונכי (-מחלה שפוגעת בריאות ובסופו של דבר מתים מחנק, חוסר נשימה)".

לפי דברי תני דבי חזקיה, מי שמתחייב סקילה – נופל מן הגג, או נדרס על ידי חיה. ואם כן, שואלת הגמרא, מדוע הרוצח בסיפורו של שמעון בן שטח נענש בהכשת נחש? ומשיבה הגמרא, אותו אדם לא היה צדיק גמור, היו לו עוד ועוד חטאים. לא סתם הוא הגיע לרצוח את חברו בדם קר. על החטאים ההם הוא התחייב שריפה, וההלכה היא שדנים אותו במיתה החמורה יותר. השריפה היא חמורה וקשה יותר, משום שהיא איטית. ארס הנחש הוא כמו אש ששורפת את האדם מבפנים עד שהוא מת.