פרשת וארא מזווית עסקית: לדעת מתי לדבר

עיקרון כללי: לפני שפותחים את הפה על בשורה מיוחדת, חיובית או שלילית, ודאו שהאדם שמולכם פנוי רגשית לקבל אותה.

זה קורה לנו במיוחד כשיש לנו מסר דרמטי להודיע: אנחנו להוטים להעביר את המסר, אבל אז מגלים שהצד שכנגד "קפוא". 

אתם חושבים הרבה איך בדיוק להתחיל להעביר את המסר, במה לפתוח ואיך "לתקשר" את הנקודה המשמעותית. לעיתים פשוט תבחרו לדבר, ישר ולעניין. 

ואז מתרחשת לנגד עיניכם ההפתעה: דווקא בבשורות הטובות יותר, במקום ההסתערות החיובית שלה אתם מצפים תוך העברתה – הצד שכנגד נכנס למעין מגננה. מוצא פגמים, מערים קשיים מלאכותיים, וכאילו מנסה בכל הכוח לדחות את האירוע החיובי שנרשם.

זהו שלב שבו אתם חסרי אונים: הנה, יש לי כבר בשורה טובה, שמחה. סוף סוף הגעתי לרגע שבו אני מספר אותה, ובמקום נשיקות וחיבוקים אני זוכה לכתף קרה, מפתיעה, בלתי צפויה.

מה עומד מאחורי הדברים?

רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, עונה על השאלה. בפירושו לפרשת השבוע, הוא מדגיש את הרגע שבו נפגש משה עם עם ישראל. העם שנאנק כבר למעלה ממאתיים שנה תחת מגף השעבוד הנורא, שגזל ממנו חיי תינוקות, חיים תקינים, ובכלל, את הפניות הרגשית והמנטלית לחשוב או להרגיש.
ואז פתאום מגיע משה עם הבשורה: פקוד פקדתי! אנחנו תכף אורזים ויוצאים מכאן אל הארץ המובטחת. התגובה של העם היא "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה".

כן, הם ציפו, לכאורה, לרגע הזה. האמת, לא לכאורה. מי מצפה יותר לבשורה מאשר אסיר, או במקרה הזה, עם של אסירים ושבויים?

אלא שכאן, במפתיע, מתרחש הרגע הקשה הזה, שבו עם ישראל ממאן לקבל את הבשורה. 

הם האמינו, מסביר רבי יצחק עראמה. אלא שלא הייתה להם היכולת הנפשית לקבל את ההודעה. המצב המנטלי שלהם, לאחר מאות השנים הקשות שעברו עליהם, היה כה קפוא, עד שגם הבשורה המשמחת ביותר, נותרה ברמת עור-התוף בלבד. היא לא חדרה אל הלב.

מחקר מרתק מלמד כי צבי או אנטילופה שטורף מזהה אותם, והם יוצאים למנוסה אדירה ומצליחים לברוח – רגע לפני שהם חוזרים למצב הקודם שלהם, החוקרים זיהו איזשהו רעד שחולף על פני כל הגוף שלהם, מהראש ועד לרגליים האחוריות.

במשך זמן רב החוקרים ניסו לשער מה משמעותו של רעד זה, עד שלבסוף הם גילו: בעת שהאנטילופה רועה באחו, היא נמצאת במצב של שלווה ורוגע. ברגע שהיא מזהה טורף, היא עוברת למצב שונה לחלוטין: דריכות, פחד, דופק מואץ, חושים מחודדים, וכל הגוף מרוכז כעת בשאלה כיצד למצוא דרך להציל את עצמה. מהרגע שבו האיום סר, הרעד הזה מחזיר את הצבי או האנטילופה למצבם הקודם. לא עוד סטרס, לא עוד חשש, לא פחד ולא פאניקה. במקום הישרדות – רוגע ושלווה.

עכשיו שימו לב לנקודה המרכזית: הרעד הזה נמצא רק אצל בעלי החיים. לבני אדם אין הרעד הזה. פירושו של דבר, שאם חווינו איזשהו לחץ (ואני ממש עוד לא מדבר על טראומה ופוסט-טראומה, אף על פי שגם שם זה נכון) – גם לאחר שהסיבה ללחץ ירדה, אנחנו עדיין במצב של סטרס ודחק. 

חשוב לדעת את זה קודם כל עבור עצמנו: לצד ההבנה כי הלחץ מדרבן אותנו להגיע למיקסום היכולות שלנו, עלינו גם לדעת לשחרר ולהיכנס למצב של רוגע, לאחר שהלחץ כבר אינו מופעל עלינו. לפני שאנחנו חוזרים לעצמנו, לילדים ולבעל או הרעיה שלנו.

אולם עלינו לזכור את זה גם כשאנחנו פונים לעובדים, צוות או מחלקהץ עלינו להכין אותם לפני בשורה טובה. לא להנחית אותה ללא הקדמה. 

לדוגמה, בתהליך של פיטורי עובדים חשוב מאוד לעשות את זה בצורה הדרגתית, ולא ברגע אחד. להסביר, לתקשר, לתת זמן לשיפור ורק אז להיפרד. זה לא צריך להיות ארוך, רק צריך להיות נכון, בשלבים. 

בבשורה, טובה או לא טובה, חשוב להעביר אנשים ממצב רגשי אחד למשנהו, ורק כשהם פתוחים וקשובים לקבל מבחינה רגשית ומנטלית – רק אז למסור להם את המידע החשוב.

זיו אלול הוא יזם סדרתי, מנכ״ל פארי ומחבר הספר ״אבות הניהול״