כתבות מגזין
"אני צנחנית בצבא, ובעלי דוס מלידה דובר יידיש – ענבי הגפן בענבי הגפן"
יהודית פריזנד הייתה נערה חילונית מבית לחם הגלילית, כשהחליטה שברצונה להתעניין ביהדות. מאז היא עברה מסע מרתק, עד שנישאה לבעל דובר יידיש והקימה את ביתה בחצר בית אורנשטיין בירושלים
- מיכל אריאלי
- פורסם כ' טבת התשפ"ה

"נולדתי דוסית, רק שעד גיל 28 לא ידעתי על כך," את המשפט הזה אומרת יהודית פריזנד, בת 73, ומחייכת. היא מחייכת משום שבימי ילדותה בבית לחם הגלילית, בעת שהתגוררה בבית גרמני גדול ורחב ידיים, היא לא יכלה להעלות בדעתה מה צופן לה העתיד. גם כאשר התגייסה לצבא ליחידת הצנחנים, לא שיערה יהודית כי בבוא היום יובילו אותה חייה דווקא אל אחת השכונות העתיקות וההדוקות ביותר בירושלים, היא תינשא לבעל דובר יידיש, ותתגורר עמו באזור המכונה בתי אורנשטיין.
"אני יודעת שהסיפור שלי נשמע בלתי קונבנציונלי," היא מציינת, "אך הוא מאוד קונבנציונאלי למיטיבי לכת באמונה. זו גם הסיבה שאני מספרת אותו, כדי להמחיש עד כמה שיש לנשמתנו יכולת להוביל אותנו למקומות שלא חשבנו עליהם, וכאשר אנו רוצים ומאמינים בעצמנו – אין גבול למקומות שאליהם ניתן לשאוף ולהגיע."



חיפוש אחר משמעות
"היו לי כמה וכמה חלומות בחיים", מציינת יהודית, שבאותם ימים נקראה אופירה. "אחד מהחלומות היה להיות צנחנית, ואכן עלה בידי להגשים אותו כאשר התגייסתי לצבא וצנחתי. אבל דווקא אחרי שהגשמתי את מה שכל כך רציתי, גיליתי שזה לא באמת מעניק לי סיפוק גדול. באותו זמן עוד לא הבנתי שהנפש שלי מחפשת יהדות, שכן גדלתי בבית חילוני לגמרי.
"כשסיימתי את הצבא חשבתי, החלטתי לצאת לטיול בחו"ל. באותם ימים לא היו טיסות למזרח הרחוק, ומשוחררי הצבא לקחו תרמיל וטיילו למקומות אחרים בעולם, בדרך כלל במשך שנה. גם אני יצאתי מגבולות הארץ, כשאני מתכננת לטייל במשך חודשיים, אך אפילו בפרק הזמן הקצר הזה לא החזקתי מעמד וחזרתי לארץ מוקדם מהמתוכנן. גם אז לא ידעתי לומר את מה שאני יודעת כיום – משהו בתוכי חיפש רוחניות. העולם שהכרתי לא התאים לי.
"חזרתי לארץ וכמו רבים מחבריי, יצאתי לצלול את כל חצי האי סיני בצלילות ליליות, מתוך תקווה שאמצא את הסיפוק בחיים. כמובן שגם שם לא מצאתי את מבוקשי".
בפועל, מציינת יהודית, באותם ימים היא החלה לממש את התחביב שליווה אותה במשך שנים – צורפות תכשיטים – ולהפוך אותו למקצוע. "למדתי צורפות ויצאתי לעולם הגדול", היא מספרת. "הייתי צורפת תכשיטים ומוכרת אותם לגלריות בדיזנגוף וביפו. ואז קרה משהו בלתי צפוי – באחד הימים נכנס יהודי חרדי מבני ברק לחנות ונתקל בקולקציית תכשיטים שהייתה שונה לגמרי מכל מה שאנשים רגילים לראות. הוא שאל את המוכרת מי עיצב את התכשיטים, והיא סיפרה לו עליי. כך נוצר בינינו הקשר".
יהודית עוצרת ומזכירה שהסיפור שלה התרחש לפני יותר מחמישים שנה, בתקופה בה טלפון נייד לא היה קיים ואפילו טלפון ביתי לא היה שכיח. "אני זוכרת ששאלתי את המוכרת אם הגיע לכאן שוב 'יוסף מבני ברק', כשאני מתעניינת בו אך ורק כלקוח. תגובתה הייתה: 'אל תגידי לי שאת רוצה לחזור בתשובה', ובלי לחשוב הרבה עניתי לה: 'זה דווקא רעיון לא רע', ובאמת התכוונתי לכך."
התכוונת לחזור בתשובה?
"כן. אני יודעת שזה נשמע מפתיע, אבל כבר זמן רב לפני כן היו אירועים שונים שגרמו לי להתעניין ביהדות ולהרגיש כלפיה סקרנות רבה. בנוסף, השפיעה עליי חברה טובה שלי, שהייתה בת דודה של הרב אורי זוהר זצ"ל, ונהגנו להיפגש בחוף הים של תל אביב. במשך תקופה ארוכה חברתי לא הגיעה למקום המפגש שלנו, וכשיצרתי איתה קשר סוף סוף, היא הסבירה לי: 'אני בנווה ירושלים, החלטתי ללכת בדרכו של אורי'. כששמעתי זאת, הרגשתי בבת אחת משיכה גדולה לדרך הזו, ומשהו התעורר בליבי.
"אך 'המכה בפטיש' הייתה באותה הזדמנות בה העירה לי המוכרת: 'אל תגידי לי שאת רוצה לחזור בתשובה'. משום מה, זה גרם לי להבין שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, ואפילו רוצה מאוד. באותו יום חזרתי הביתה לאחר חצות ובלי להתבלבל התקשרתי למוקד 144, שבאותם ימים היה מספרו 14. ביקשתי שם את מספר הטלפון של הרב ישראל אריאל, רבה של העיר ימית, שהיה האדם הדתי היחיד שהכרתי דרך הצבא, מכיוון שהיה רב צבאי.
"קיבלתי את המספר וחייגתי לביתו, ורק בהמשך התברר לי שהרב אריאל קיבל את קו הטלפון הזה בדיוק באותו יום. זאת אומרת, שאם ההבזק של ההתעוררות היה מגיע אליי יום קודם – לא הייתי יכולה לדבר איתו. מדהים איך שהכול תוכנן משמיים לפרטי פרטים.
"הרבנית ענתה לי לטלפון ואמרה שהרב ישוב הביתה בעוד שעה, ואני, בלי להתבלבל, התקשרתי באחת אחר חצות, הצגתי את עצמי כפקידת רישום בגדוד הצבאי שאותו הוא ליווה בעבר, ואמרתי: 'יש לי שאלה: האם אופירה מבית לחם הגלילית היא גדולה, או שארץ ישראל קטנה עליה?' הרב לא צחק, אלא אמר לי שאם אני באמת מחפשת תשובות למהות החיים, עליי לבוא ולפגוש אותו.
"תיאמנו פגישה לאותו שבוע, ואני זוכרת את עצמי מגיעה לבית הרב והרבנית בימית, ותוך כדי שאני מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אני בוכה ואומרת להם: 'יש לכם אור בבית, אור אמיתי! ושלא תחשבו, זה לא האור של הפלורסנט, זה אור אחר!' הרב הקשיב לי ולבסוף הזמין אותי להתארח אצלם בשבת הקרובה, ונפרדנו בחמימות.
"חזרתי הביתה בטרמפים, מה שנשמע כיום הזוי, שכן הנסיעה עברה בתוך שטחי עזה. אני מגיעה הביתה ממוטטת נפשית וקורסת על המיטה, כשלפתע הטלפון מצלצל ואבי מרים את השפופרת. על הקו היה הרב אריאל, שביקש למסור לי שהם ממתינים לי בשבת הקרובה, והאוטובוס יגיע בשעה 12:00.
"אבא שמע את הדברים ולא האמין למשמע אוזניו. כל כולו היה סימן שאלה גדול – 'אופירה, מה הרב אריאל רוצה ממך?' ואני מסבירה לו בחשש: 'אבא, החלטתי לחזור בתשובה'. הרגשתי שהטלתי פצצה בחדר, אבל לא היה לנו זמן לדבר על כך, כי הייתי חייבת למהר לאוטובוס, עם המזוודה, הרי אני אצל הרב אריאל בשבת. זה מבחינתי היה הרגע הראשון בו התחולל המהפך והפכתי לדתייה".



מהפך של חיים
במשך תקופה ארוכה למדה יהודית ב'מכון אורה' בירושלים, המשויך למוסדות 'מכון מאיר', כשהיא שומעת שיעורי תורה ועורכת היכרות עם עולם התורה והמצוות. "הרגשתי כמו ספוג, שקולט את כל מה שמחלחל לתוכו", היא מספרת, "באחד הימים ערכה לי חברה היכרות עם השיעורים של הרב פורוש – יהודי שמוסר שיעורים בחסידות. זה היה סגנון שונה ממה שהכרתי, אבל זה ריתק אותי, ובאחד השיעורים כשהעליתי שאלה שהציקה לי מאוד, עצר אותי הרב פורוש וביקש ממני לשוחח אחרי השיעור.
"כשניגשתי אליו הוא ראשית כל השיב לי בעיון על שאלתי, ואחר כך אמר לי שיש לו שידוך עבורי. הייתי אז בת עשרים ושמונה, והתגובה שלי הייתה: 'זה שידוך שהיית לוקח לבת שלך?' וכשהוא ענה לי כן, השבתי מיד: 'טוב'. כך הכרתי לראשונה את בעלי – דוס מלידה, חושב ביידיש, חולם ביידיש ועושה חשבונות ביידיש. הוא, ירושלמי שורשי, התחתן עם בעלת תשובה מבית לחם הגלילית - ענבי הגפן בענבי הגפן".
אגב, יהודית מרגישה צורך לציין את הסיפור שקדם לשידוך הזה: "היה זה בערב ראש חודש אב כשנסעתי עם חברה להתפלל בקברו של רבי יונתן בן עוזיאל. בעוד שחברתי מנדנדת לי להמשיך לכינרת, פגשתי שם מישהו שהציע לי להבטיח להדליק מידי שבת נר לעילוי נשמתו של רבי יונתן בן עוזיאל, שכן זוהי סגולה להתחתן תוך שנה. כששמעתי את הדברים הייתי חדורה ברצון ובאמונה שבאמת אכיר את בעלי, וביקשתי מאותו אדם את כתובתו, כדי שאשלח לו הזמנה לחתונה.
"התפללתי וביקשתי מבורא עולם בכנות: 'גם אם לא להתחתן – לפחות שאכיר בתוך השנה הזו את בעלי'. בסופו של דבר קיבלתי את הצעת השידוך שבועיים לאחר מכן ובתוך זמן קצר התחתנתי עם בעלי, ועברנו לגור במקום שהכי לא יכולתי להעלות על הדעת – שכונת בתי אורנשטיין בירושלים".
ספרי לנו על השכונה הזו
"בתי אורנשטיין היא שכונת חצר קטנה הממוקמת בין שכונת אחווה וזיכרון משה, בסמוך לכיכר השבת. השכונה נוסדה בשנת תרס"ח (1908) והיא מורכבת משתי חצרות גדולות. האופי של השכונה הוא מאוד שמרני וסגור, כי רבות מהמשפחות נמנות על צאצאי היישוב הישן".
כבעלת תשובה לא היה לך קשה להסתגל לאופי השכונה?
"באמת לא היה לי קל, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי שם הוא הקמת גינה יפהפייה בחצר הגדולה שהייתה בין הבתים העתיקים שלנו. עד אז החצר הייתה ענקית ושוממת, וכאמנית בנשמה הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות אותה כך, אז הקמתי את הגינה שקיימת עד היום. גם בתוך הבית שלנו, שהוא בית עתיק מאוד, קישטתי את הקירות ביצירות יפהפיות ובמגוון שיטות אומנות שרכשתי במשך השנים. כך התחברתי לאזור ולבית הפרטי שלנו שהפך להיות חמים ומסוגנן. עד היום אני ממשיכה לייצר תמונות בד וציורי שמן, ומוכרת אותם לאנשים.
"במשך השנים הקב"ה נתן לי ארבע בנות נפלאות, והחיים שלנו היו מאושרים. אבל במשך השנים הרגשתי שמשהו בלב בכל זאת חסר לי, ולא ידעתי להסביר מדוע. הרגשתי שמגיע חג פורים ואני לא מתרגשת, מגיע פסח ואני מרגישה מנותקת. מה קורה לי? באותם ימים הכרתי את חסידות ברסלב, ומאז נקשרתי אליה חזק, ממש כמו בסיפור אבידת בת המלך - אחרי שהכרתי רבי נחמן, הפסקתי לחוש את החיפוש העצמי בעולם, ואני מרגישה שקיבלתי הרבה אור וסיפוק בחיים.
"ברוך ה', כיום אני זוכה לארח לא מעט בביתי, כחלק מתוכנית אירוח המופעלת מטעם עיריית ירושלים. באים אליי אנשים שעוברים באזור, נכנסים ויוצאים, ואני שמחה לשתף בסיפור שלי כדי לחזק ולתת כוח. כי כיום, במבט לאחור, אני יודעת לומר שהקב"ה הוא זה שהוביל אותי לאורך כל הדרך, אני הייתי רק חייל במשחק שחמט, והכל בזכות בורא עולם".
כל הזכויות של הציורים המופיעים בכתבה שמורות ליהודית פריזנד