כתבות מגזין

"הבית הוא הסטודיו שלי. במטבח, בין הסירים והתבלינים, נולדים הציורים היפים ביותר"

קיר גרפיטי בסלון, צבעי שמן על השיש במטבח ובקבוקי יין בגלריה: מטי דושינסקי, אומנית רב-תחומית, מספרת על חיים מפתיעים, מלאי צבע ומכחולים ועל בקבוקים של השגחה פרטית מופלאה

התמונות - באדיבות מטי דושינסקיהתמונות - באדיבות מטי דושינסקי
אא

את מטי דושינסקי אני פוגשת בעיצומה של מלאכת ציור. כאילו לא יכולה להיות שום אופציה אחרת, היא פשוט יושבת מול הבד המתוח, מכחול בידה ופלטת הצבעים לצידה מונחת על שולחן המטבח.

דווקא במטבח? אני מתפלאת. "כן", היא צוחקת. "אני מציירת בכל מקום, הבית הוא הסטודיו שלי. אין לי מקום מיוחד לציורים וגם לא חדר עבודה. אני מציירת על הרצפה, על השיש ועל השולחן. והאמת? במטבח בין הסירים והתבלינים יוצאים לי הציורים היפים ביותר, וביום שישי בבוקר באמצע הבישולים לשבת יש לי השראה מיוחדת במינה. יש לזה גם חסרונות, למשל רק אתמול ראיתי שיש לבעלי כתם צבע שלא יורד בכביסה על החליפה... אבל ככה זה כשכל הבית הוא הסטודיו שלי".

ואיך הילדים שלך עם זה?

"הציורים שלי זו החוויה של כל בני הבית. הילדים כבר יודעים לא לגעת בציורים ועוקבים אחרי ההתקדמות בשותפות מתוקה. והעיקר, הם לא מפסיקים להתחנן שאביא להם גם לצייר. בת השבע גם יודעת בדיוק באילו צבעים אני משתמשת, ולא מוכנה להתפשר על פנדה או גואש. היא רוצה רק צבעים איכותיים. האמת, גם יוצאים לה תוצרים ברמה ממש טובה, כך שלפעמים אני מרשה לה להשתמש בצבעים שלי ומתענגת על התוצאה".

צלחת ומחזור מאוירים, עבודת ידצלחת ומחזור מאוירים, עבודת יד

ובפעמים אחרות?

"זהו, פעמים רבות מדי סירבתי ולא הרשיתי. אני מאד לא אוהבת שנכנסים לי לציורים, מערבבים לי צבעים ונוגעים בחומרים, אבל תמיד הצטערתי שאני לא יכולה לאפשר להם לצייר ולהתאמן כאוות נפשם. ואז, יום אחד לפני שנתיים, הבריק לי פתאום רעיון והחלטתי להקדיש לילדים קיר שלם לציורים. קיר בסלון, שבו הם יכולים לשרטט ולקשקש וליהנות מהיצירה החופשית בלי גבולות של דף ורצפה. אני מעמידה אותם מול הקיר עם צבעי אקריליק או גואש שהקדשתי במיוחד להם, מלבישה ב'בגדי עבודה' או מכסה במין סינר פטנט: לוקחת שקית אשפתון גדולה, מחוררת באמצע פתח לראש ובצדדים שני פתחים לידיים, מלבישה להם בזהירות, והנה, יש להם סינר גדול ונוח שעוטף את כל כולם.

"לא יאומן איך הילדים אוהבים את הקיר הזה. הם כותבים עליו מסרים מאחד לשני, מציירים ציורים מלאי אהבה, מוסיפים סמלים ואיורים כיד הדמיון הטובה עליהם ונהנים מכל רגע של יצירה. הגרפיטי על הקיר הפך למין תרפיה משפחתית של כולנו... היום הקיר הזה כבר מלא וגדוש, ומי שרוצה להוסיף משהו פשוט עולה ומצייר מחדש על פיסת קיר צבועה. יש שם שכבות על שכבות של יצירה, ואני לא מוכנה לסייד אותו. זה הסטודיו של הילדים, וקיר של נחת עבורי. אני מתרגשת בכל פעם מחדש לראות שמלאכת הציור שלי אינה תחומה בין קירות סטודיו וכל המשפחה שותפה לאומנות היצירה".

 

ביזנס בבית הספר

"אגלה לך עוד משהו", היא מוסיפה בהבעת סוד, "דווקא מתוך המטבח הגיעה פריצת הדרך הגדולה שלי בתחום האומנות. דווקא מהבקבוקים, התבלינים, השמן והסוכר".

למה את מתכוונת? איך תבלינים וסוכר קשורים לאומנות?

"טוב, בשביל לספר על זה אחזור קצת אחורה ואבהיר שלא תמיד הייתה לי גלריה למכירת ציורים. במשך שנים אף לא חלמתי להתפרנס מהאומנות, פשוט ציירתי להנאתי בכל רגע פנוי ושאינו. כילדה קטנה ורגישה, שלא ממש הסתדרה עם דרישות בית הספר, נמלטתי אל הציור החביב עליי והשקעתי שעות ברישומים ובציורים. בכל שיעור שהמורות הרשו 'להתעסק', הן הרוויחו שקט מופלג מצידי – ישבתי בספסל האחרון, וגזרתי וצבעתי והדבקתי ויצרתי בלי הפסקה. הלימודים והמבחנים היו עבורי עול מתסכל ומתיש, ורק שיעורי ציור ומלאכה היו הנחמה שלי בבית הספר. בשיעורים היצירתיים והנחמדים האלו חוויתי הרבה סיפוק והנאה, ולא רק זה, חברותיי ראו את עבודותיי המרשימות והחלו לגשת אליי ולהתחנן לעזרה ברקמה, בהדבקה או בסריגה. אני ניחנתי כבר אז בכישרון לביזנס וניצלתי את העניין לסחר מכר מחוכם בסגנון: 'את תכיני לי את העבודה בהיסטוריה או את שיעורי הבית באלגברה ואני ארקום לך את הכרית...'".

הכותלהכותל

 

יצירות מזווית אחרת

גם כשגדלה, דושינסקי לא פסקה מליצור ולצייר. האומנות הייתה לחלק ממנה, בלי שתכננה להיות ציירת וקל וחומר שלא חשבה להיות אומנית. לפרנסתה, היא עבדה לאחר נישואיה כמוכרת בחנות נעליים ואת הציורים השאירה לשעות אחר הצהריים והלילות. לאחר תקופה עזבה מטי את עבודתה בחנות הנעליים ונותרה עקרת בית במשרה מלאה. הילדים בהם התברכה סיפקו לה שפע תעסוקה, והיא המשיכה לצייר בין לבין כפי שאהבה.

הציור נתן לה תמיד אפיק פרטי לביטוי רגשותיה, והקנבס והדפים סבלו הכול. מטי מספרת כי כאשר פרצה שריפה בביתם ואכלה את כל מיטלטליהם, היא ציירה את להבות האש ופרקה את צערה עם צבעי השמן. גם כשרצתה ללמוד קורס לריקודי בלט ולא מצאה קבוצה שמורה למיצוי כישרונותיה בתחום, היא ציירה נעלי בלט עצומות ממדים והאכזבה שככה. להבדיל, כשחזרה מביקור בכותל המערבי וכולה מלאת התרגשות, נשפכו תחושותיה על הקנבס והפכו לציור מופלא.

הנעליים שנתרמו לאחר השריפההנעליים שנתרמו לאחר השריפה

כושר היצירה של דושינסקי המשיך ומצא לו אפיקים מקוריים מפעם לפעם, כפי שהיא נזכרת: "לפני כמה שנים בחודש אלול, נגמרה לי חבילת ניירות הקנסון של צבעי המים. רציתי לזרוק לפח את הבלוק החיצוני של האריזה, ופתאום התחשק לי לצייר על הקרטון. אני תמיד זורקת חפצים מיותרים בקלות, וזה ממש לא אופייני לי, אבל אז הייתי באווירה של חודש הרחמים והקרבה לבורא, ופשוט לקחתי משחת עיצוב, מרחתי על הקרטון וכיירתי, דמעתי וציירתי, התפללתי וצבעתי, ועל הקרטון הזנוח הופיע ועלה ציור שמרגש אותי בכל פעם מחדש: המלך בשדה. ובכלל, כל שעת הציור מהווה אצלי זמן איכות של התבוננות, קשב עצמי והמון שיחה פרטית עם הקב"ה. אני נזכרת בימים עברו ואומרת לו תודה עמוקה על מתנת הציור שהוא העניק לי ברחמיו, ותמיד ממשיכה ושוטחת לפניו את ליבי.

"יש לי גם סדרת ציורים שאני מאוד אוהבת וכולם עוסקים בנושא אחד: ירושלים עיר הקודש. לכאורה ישנם אלפי ציורי ירושלים, אבל בעיניי, הציורים הירושלמיים שלי בהחלט לא דומים לאלו הנפוצים. הם מציגים את ירושלים מזווית אישית ואחרת, ומלאים בניחוח עסיסי אותנטי כפי שהיא חרוטה עמוק בליבי מאז שנות ילדותי. כירושלמית בעבר, אני מתגעגעת בלי סוף לחומות העתיקות, לסמטאות הצפופות, למדרגות הגבוהות, לאוויר הצלול, ואפילו לחתולים הנינוחים שמתהלכים על אבני ירושלים כבני בית... את כל אלו העליתי על גבי קנבסים בסדרה ירושלמית מזווית אחרת, ואני מחוברת מאוד לתמונות האלו. אגב, החתולים הם מוטיב סודי שלי בהרבה מאד ציורים. אני מרגישה שהם מוסיפים קריצה של חיות וחיוך, ונהנית לשלב אותם בשלל יצירות".

ירושליםירושלים

 

בקבוקי יין בגלריה

השנים עברו, מטי הוסיפה לצייר ולהתקדם והפכה לאומנית רב-תחומית ברמה גבוהה, ועדיין יצירותיה לא שזפו את עין הקהל ולא ראו אור עולם. האומנות שלה נותרה חבויה בין כותלי הבית, הידידות וקרובי המשפחה.

האם חשבת להוציא את היצירות שלך למכירה?

"במשך שנים לא חשבתי כלל על הרעיון", משתפת דושינסקי. "הציור היה בשבילי מתנה מהקב"ה, תחביב פרטי לביטוי ופורקן, ולא יותר מכך. אבל בשנים האחרונות שמעתי מעוד ועוד חברות שיש ביקוש לציורי אומנות ויש סיכוי גבוה להרוויח מהתחום, והחלטתי לנסות. ביררתי וחקרתי כיצד ניתן למכור את הציורים ויצרתי קשר עם בעלי גלריות שונות, אבל משום מה הם לא התעניינו בציורים שלי. התאכזבתי מאוד, שוב הרגשתי נכשלת ונחשלת, וזה הדהד לי את אותם ימים עגומים שעברו עלי בבית הספר היסודי. ניסיתי להציע את יצירותיי למכירה שוב ושוב, ועד שבגלריה אחת הסכימו הבעלים להציג את היצירות שלי, פרצה הקורונה לעולם. על פי ההנחיות, אי אפשר היה לערוך תערוכות ולא לפתוח את הגלריה למבקרים, ובעלי הגלריה קראו לי לבוא ולאסוף את פירות עמלי בחזרה. הרגשתי שכל הדלתות נטרקות בפניי ובפני יצירותיי, והתחרטתי על הרגע שבו חשבתי להפוך את התחביב היקר שלי למטבעות עוברות לסוחר. הניסיונות העלובים רק ייאשו אותי יותר".

ואיך פתאום התהפכה הקערה...?

"הכול התחיל לפני שנתיים וחצי כשנולד לי ילדי הרביעי למזל טוב, בן שני לאחר שתי בנות ובן. חזרנו הביתה לאחר הברית ונתקלתי בבעיה: במשפחתנו נהוגה סגולה מוכרת, לפתוח בקבוק יין חדש לברית, לשתות לחיים ולשמור את הבקבוק הפתוח ללגימה חוזרת בבר מצווה; לאחר מכן ממשיכים לשמור אותו עד לנישואי הילד בשעה טובה. זהו מנהג שמביע תקווה ואמונה בה', ומעיד שאנו מקווים ומתכוננים לשמחות הבאות בחייו של העולל הקטן.

אני זוכרת את עצמי עומדת במטבח, אוחזת את הבקבוק הפתוח בידי וחושבת: איך אבדיל בין הבקבוק של התינוק לבין בקבוק היין של אחיו הגדול ממנו? איך אזכור בעוד 13 שנה איזה בקבוק שייך למי? וכמו שכבר אמרתי, אצלי הצבעים מונחים כל הזמן על השיש במטבח. ערכת צבעים ומכחולים ניצבים הכן לצד צנצנת הסוכר, המלחייה ובקבוק השמן. הסתכלתי על הבקבוק ועל השיש, ובלי לחשוב הרבה החלטתי לקחת כמה צבעים ולכתוב על התווית את שמו של תינוקי: "דובל'ה". ואם כבר המכחול ביד שלי, אין סיכוי שלא אקשקש עוד משהו מעבר לשם... עמדתי ליד השיש ושקעתי בציור מהיר על גבי הבקבוק. כשסיימתי נהניתי מאוד מהבקבוק המקורי, ופתאום הבריק בתוכי רעיון: אולי אמכור בקבוקים מצוירים לבריתות?

קראתי לבעלי בהתרגשות ושיתפתי אותו ברעיון, אבל הוא נותר אדיש: "מי יקנה בקבוק לברית? מי ישקיע כסף בבקבוק מצויר? תמונות הן דבר יפה שמשלמים עליו הרבה, אבל בקבוק?!".

"משום מה התעקשתי שיש לרעיון שלי סיכוי ושכללתי אותו בהברקה נוספת: 'עוד מעט פורים, אולי אנשים ירצו לקנות בקבוקים מצוירים למשלוחי המנות?'. בעלי נותר סקפטי, אבל כמו תמיד הסכים לזרום עם הרעיונות ה'מוזרים' שלי. ביקשתי ממנו לקנות בקבוקי יין. היינו אז במצב לא קל מבחינה כלכלית, באמצע תקופת הקורונה המאתגרת וזמן קצר לאחר שאספתי באכזבה את ציוריי מהגלריה, ללא אף ציור שנמכר. הוא הלך וקנה לי שני בקבוקי יין פשוטים ב-15 שקלים.

"ישבתי בהתלהבות לצייר ליצנים על התוויות. פרסמנו מודעה קטנטונת בעיתון, ותוך יומיים שני הבקבוקים נמכרו, כל אחד ב-145 שקלים, ולנו היה כסף ברווח לסעודת פורים ולמשלוחי המנות... ההצלחה המפתיעה נתנה לי הרבה סיפוק ותקווה, ומיד לאחר פורים קנינו עוד בקבוקי יין ושוב ישבתי לצייר עליהם. ציירתי אלמנטים שונים בלי קשר לפורים, רשמתי איחולים מגוונים ועיטרתי בצבע, ולבסוף ביקשתי מחברותיי לספר ולפרסם עבורי את המוצר המקורי שלי, כי לא היה לי שקל להוציא על פרסומים. בחסדי ה', גם הבקבוקים האלו נמכרו במהירות יוצאת דופן, ופתאום קלטנו שהקב"ה פתח לי שער חדש מכיוון שכלל לא חלמנו עליו.

"בתחילה ציירתי על תוויות הבקבוקים, אבל עד מהרה הרגשתי שאני לא יכולה לבטא את עצמי על גבי התווית הקטנה. לא אוהבת להיות מוגבלת בציור. יצאתי מקווי הגבול של התוויות ועברתי לצייר על הבקבוק כולו, אך אז גיליתי שהצבעים לא מחזיקים מעמד ולא מספיק בולטים על גבי הזכוכית הכהה והחלקה של הבקבוקים. לא צבעי אקריליק ולא צבעי שמן, לא גואש ולא צבעי מים, אף אחד מסוגי הצבעים לא נתן את התוצאה שחלמתי עליה. רציתי שהציור יתפוס נפח וממשות על גבי הבקבוק, והתחלתי לערוך ניסיונות בערבוב צבעים. ערבבתי צבעים וחומרי גלם מכל הבא ליד, הוספתי חומרי אפייה ובישול ממדפי המטבח העמוסים שלי, ומיום ליום שיפרתי את התרכובת. במשך שנה ציירתי ושיניתי, צבעתי וערבבתי עד שהגעתי, ברוך ה', למתכון הסודי והמושלם. כיום אני מרוצה מהצבעים שמחזיקים על הבקבוקים למשך שנים ועדיין ממשיכה לנסות ולשפר עוד ועוד, כנראה זה חלק מהחוויה אצלי...".

מטי מציגה בפניי בקבוקים מעוטרים, ואני מגלה סמלים ולוגואים מפורסמים, מבנים ידועים, דמויות אותנטיות ועוד המון רקעים וציורים ושילובים מרתקים. חומות ירושלים אף הן מציצות אלי מבעד לבקבוקים ואפילו חתולים מייללים שם על גבי הזכוכית. מטי מספרת כי הבקבוקים הפכו למוצר הדגל שלה, ועם הזמן היא פתחה חנות מקוונת למכירת הבקבוקים. על הדרך נכנסו גם ציוריה והועמדו למכירה, והם נמכרים בהצלחה רבה לצד חפצים אומנותיים מקוריים נוספים שהיא מציירת עליהם כמו אבנים, צלחות חרסינה, עלים חיים ואפילו פירות מיובשים. "הבקבוקים הם מתנה מיוחדת מהקב"ה, שבזכותם נפתחו לנו שערי הפרנסה. הבקבוקים לימדו אותי שאין שום ייאוש בעולם, עד כדי כך שאפילו הציורים שלי, שבזמנו אף גלריה לא הסכימה להציג, מוצגים כעת בגלריה הפרטית שלי בחנות ומבוקשים מאוד. עבורי, זהו נס גלוי ומעודד, שאני מודה עליו בכל יום מחדש".

ולאחר שהציורים והבקבוקים המצוירים הפכו לאפיק של פרנסה, האם את עדיין מחוברת ליצירותייך או שהאומנות נדחקה לטובת שיקולים מסחריים?

"ממש לא. אני אומנם מציירת גם לפי הזמנה, אבל לא הפסקתי לרגע לצייר את חלומותיי ותחושותיי. בבקרים אני מציירת לפי הזמנה, אבל הלילות הם קודש לציורים הפרטיים שלי. כשהערב מתקרב, אני כבר מרגישה דגדוג באצבעות שרוצות לפצוח בריקוד על הקנבס. מה שמעניין שלאחר שפרקתי וציירתי והוקל לי, אין לי בעיה לשחרר את הציור ולהעמידו למכירה. מבחינתי, מלאכת הציור עצמה ממלאת אותי ומספקת, ולאחר מכן הציור יכול לפנות לעולם ולהאיר לבבות נוספים. כשציור שלי 'מדבר' לאנשים והם מתחברים אליו, אני מתרגשת. כי האומנות בעיניי היא לא סתם עוד חפץ נוי להניח על המדף. האומנות היא חיבור לנפש, ביטוי פנימי של הנשמה והרגש, ואת החיבור הזה אי אפשר למדוד באף סכום שבעולם".

הגלריה של מטי הפכה למוכרת וידועה בתחום האומנות, ולפני שנתיים נבחרה אחת מתמונותיה והוצגה בתערוכה בין-לאומית במשרד מבקר המדינה. תמונות נוספות שלה הוצגו בתערוכה מפורסמת בבנייני האומה, אך גם הפרסום והיוקרה לא השפיעו על מטי ולא סחררו את ראשה: "קיבלתי הצעות להתראיין לטלוויזיה יותר מפעם אחת, ותמיד סירבתי. כך גם היה כשביקשו ממני שוב ושוב לרכוש טלפון לא כשר כדי להגיע לקהל יעד רחב יותר, אך אני לא מוכנה לוותר על הזכות שלי להיות שמורה וצנועה. לא אמכור את ערכיי בעד פרסום מפוקפק, ושום הון שבעולם לא שווה יותר מהעקרונות שלי ומהחיבור שלי לקב"ה דרך האומנות".

האם ילדייך שותפים גם ליצירות הבקבוקים?

"בהחלט. רק לפני שבוע שתי בנותיי שלפו מהארון בקבוק יין של שבת ועוד בקבוק זכוכית של שמן זית, וביקשו ממני לצייר עליהם. הן קילפו את תווית הנייר מעל הבקבוקים, וממש התחננו להיות שותפות ליצירה. לא עמדתי בפניהן, והבאתי להן את תרכובת הצבעים הסודית שלי. הן יצקו את הצבעים לפלטה, נטלו מכחולים והחלו לצייר על גבי הבקבוקים. נהניתי לראות אותן שקועות בציור וביצירה. כשסיימו, אמרה לי הקטנה בגאווה: 'נכון שהבקבוק שלי הרבה יותר יפה מהבקבוקים שלך?'. אחותה מיהרה להסות אותה ואמרה לי: 'גם הבקבוקים שלך מאוד יפים'. ואני רק חייכתי והסברתי להן שאני לא נעלבת, להיפך, אני שמחה ורוצה שהן ידעו לצייר טוב יותר ממני וישדרגו את היצירות שלי. הלוואי שכאשר הייתי ילדה הייתי יודעת לצייר כמוהן, כי אז בטוח הייתי היום הרבה יותר מחוברת ומצליחה".

תגיות:אומנותציורים

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

פירותיך מתוקים לט"ו בשבט

29 ₪לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת מדע - האנימטור

לגו המקדש

סכו"ם זהב שחור מט 24 חלקים

ספר דניאל עם פירוש "נזר חזיונות" - הרב זמיר כהן

גביע קריסטל מהודר ללא רגל "בבא סאלי"

קנקן לתה מזכוכית עם מסננת

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה