היסטוריה וארכיאולוגיה
יהודים בחג'אז: סיפורם המרתק של שמואל בן עדיה וצאצאיו
שמואל היה איש רוח מורם מעם. גם שבטי הגויים הברברים העריצו אותו, והיו עולים לאהלו להתייעץ איתו וליטול את ברכתו. עד היום נלמדים ספריו במוסדות חינוך ערביים, בלי הזכרת יהדותו, כמובן
- יהוסף יעבץ
- כ"ז סיון התשפ"ד
שנת 540 לספירה, ד' אלפים שכ"א, חבל חג'אז שבערב הסעודית. באוהל רחב ידיים יושב לו המשורר היהודי הנערץ שמואל בן עדיה. כיום, הזכרת שמו של חבל חג'אז קשורה באתרים מפורסמים מאד – העיר מכה, האבן השחורה. אבל בשנת 540 שום דבר מכל זה לא היה חשוב לאף אחד. מוחמד עדיין לא נולד, דת האיסלאם לא היתה קיימת, ויהודים רבים מאד ישבו בבטחה בחצי האי ערב, שכיום שייך לסעודיה.
שמואל היה איש רוח מורם מעם. גם שבטי הגויים הברברים העריצו אותו, והיו עולים לאהלו להתייעץ איתו וליטול את ברכתו. שליטים פרסיים וביזנטיים, שנאבקו על השליטה באזור, עמדו איתו בקשרי ידידות, וספריו נפוצו בכל ערב. עד היום נלמדים ספריו במוסדות חינוך ערביים, בלי הזכרת יהדותו, כמובן. דמותו נעשתה מוערכת גם בתרבות האיסלמית.
בספרות המוסר של ימי הביניים היתה מוזכרת דמותו כדמות מוסרית ללמוד ממנה דרכי חיים. באחד הסיפורים מתואר כי המשורר הערבי המפורסם אמרוא אל קייס הפקיד כסף אצל שמואל בן עדיה. אחד המושלים התקיפים באזור חמד את הכסף לעצמו, וניסה לאלץ את שמואל בן עדיה לגלות לו היכן מוחבא הפיקדון. הוא איים ברציחת בנו של שמואל, אבל שמואל לא נכנע, ואכן בנו נהרג – אבל הוא לא מעל באימון. מכאן מגיע הפתגם הערבי "אין נאמן יותר משמואל" (אופא מן אלסמואל).
שמואל בן עדיה נפטר בשיבה טובה. בתו היחידה, ברה, נישאה לחי בן אחיטוב, מנהיג שבט "נדיר" – שבט יהודים שחי בתימן לפני האיסלאם. לחי ולברה היתה בת יחידה, צפיה שמה. עם עליית האיסלאם, מוחמד הכריז מלחמה על השבטים היהודיים, לקח בשבי את חי בן אחיטוב וניסה להוציא ממנו בעינויים את מקומם של אוצרות היהודים. אך גם הוא, כמו חמיו הגדול, לא נכנע ולא גילה דבר, עד שנהרג בייסורים. הוא הספיק לקרוע את בגדו, שהיה עשוי משי, כדי שלא ייהנו ממנו המוסלמים הרשעים. את בתו צפיה לקחו המוסלמים בשבי.
מוחמד החליט שהוא לוקח את צפיה לאישה, אשתו האחת עשרה במספר. נשותיו האחרות של מוחמד ניסו לפגוע בה, באמרן כי היא יהודייה, ומוחמד מינה אחראית מיוחדת שתגן עליה מפניהן. מר היה גורלה של צפיה, בתם של צדיקים, להתענות תחת אותו מטורף, אך היא השלימה עם המצב, ועשתה ככל יכולתה לעזור לבני עמה. היא שמרה שבת וכשרות, ובכל הזדמנות, כאשר היה אפשר, היא סייעה ליהודים. הם פנו אליה מדי פעם כדי להקל מעליהם את הטירוף של מוחמד ועושי דברו, שנהגו באכזריות בשבטי היהודים. צפיה נפטרה בגיל ששים ללא ילדים, ונקברה בעיר המוסלמית מדינה.