האבדה נמצאה: סיפור לחג השבועות

אסתר מספרת.

חזרתי בתשובה בגיל שלושים וארבע, מפלסת לאיטי את דרכי לחיי תורה ומצוות. לקחו עוד ארבע שנים של התבשלות, ובגיל שלושים ושמונה עליתי לירושלים, ללמוד במדרשה.

כבר בתחילת התשובה עניין אחד תפס את כל מהותי והיה למושא תפילותי: השאיפה להקים בית נאמן בישראל. השנים המטפסות לא הוסיפו לשאיפה הילה מתוקה, אלא סחררו אותי לבליל סגולות שאינן נגמרות והשתדלויות מהשתדלויות שונות שהותירו בי מתחים וייסורי נפש. אך למרות כל השתדלותי ברוחניות ובגשמיות, נותרתי בעמדת המתנה, מרגישה כל שנה חולפת עמוק וכואב ומתפללת, מתחננת לישועה...

אני זוכרת את חג השבועות הראשון להיותי בת מדרשה. זה היה שבועות אמיתי, כזה ששייך לא רק למחלקת "עוגות הגבינה" ו"זרי ביכורים על הראש" עליהם חונכתי בימי ילדותי, אלא לתורה הקדושה שניתנה לנו במתנה ולהיות עם ישראל כלתו של בורא עולם. התהלכתי בחוצות ירושלים בדרך אל הכותל המערבי עם חברותי. הדרך הארוכה מרמת שלמה אל הכותל נדמתה לי כמו המסלול אותו צועדת הכלה אל עבר חופתה. הרגשתי בכל מהותי "כלה של בורא עולם". כשהתרפקתי על אבני הכותל הקדושות, נכנסה בתוכי נחמה שקצת ציננה את השאלה שחצבה על חדרי ליבי יומם וליל: איפה השידוך שלי, ריבונו של עולם? היכן נמצא האחד המיועד לי שאיתו אוכל להקים בית על אדני התורה והמצוות? אני רוצה להקים בית נאמן בישראל כמו שציוות, כמו שרצית! עד מתי אוותר לבדי? - וכך, יחד עם ההתעלות הרוחנית אליה זכיתי, הייתי צריכה לחזק את עצמי לא להתייאש. כי מצב השידוכים שלי נראה אכן מייאש...

"את חייבת לטוס לאומן, לשדכן הגדול", חברותי דרבנו אותי בכל עת, מספרות לי על הסגולה העצומה להשתטח על ציונו של רבי נחמן מברסלב שאמר על עצמו שהוא השדכן. רציתי, אך המניעות גברו ועדיין לא הצלחתי להגיע לאומן.

בשנה השנייה להיותי במדרשה נקרע הים לאמונה, חברה טובה שמבוגרת ממני בעשור. אמונה מצאה את שידוכה בגיל חמישים! החתונה התקיימה בטבריה, על שפת הכנרת. שם, בבית קטן על חוף "בארה של מרים", הזוג התעתד לגור.

עזבתי את המדרשה והגעתי לשם חודשיים לפני היום הגדול לסייע בהכנות. עיר המים קיבלה אותי בזרועות פתוחות. הרבה התחזקות ידעתי שם, שיעורי תורה ותפילות רותחות אצל קברי הצדיקים. ביליתי עם חברתי, מסדרת איתה את ביתה החדש ומרבה בהתבודדות על שפת הכינרת, שם זכיתי להתחבר לדמותה של מרים הנביאה, שהתחתנה גם היא בגיל מבוגר עד מאוד (המפרשים אומרים שרק בגיל 53 נישאה מרים לכלב בן יפונה!). ידעתי שהבאר הקדושה שלה טמונה אי שם בתוך מי התכלת וחיזקתי את עצמי בדמותה המרוממת.

הגיע יום החתונה. החופה עמדה מהודרת וחגיגית באמצע החוף. הכול סביב היה מקושט ופרחוני, השמיים זכים, אבני החוף זוהרות ותכלת הכנרת פיזר נגוהות אור לכל עבר, כראוי לזוג הקדוש שעתיד להתחתן על שפתה לעת ערב. הרגשתי כמו מחותנת ראשית. תיזזתי מכאן לשם, מסייעת ככל הנדרש בהכנות האחרונות. הייתי מרוגשת עד כלות בשביל אמונה, ומתפללת עד גדות בשבילי. גילי המתקדם הרגיש לי כמו פצצה מתקתקת. עוד שבועיים אני חוצה את תקרת הארבעים. ככה עגול, ככה בודד. ריבונו של עולם, מה יהיה איתי? מתי ייקרע גם לי הים?  

אחרי החופה ניגשתי להתברך מפי הרב קוק שליט"א, שהגיע במיוחד לקדש את הזוג, מספרת לו בדמעות על הרצון הכן שלי ועל ידי הכפותות. "בעת הזאת", בירך אותי בשתי מילים, ואני התעודדתי, בעת הזאת! השנה! אנא ריבוני...

משם התגלגלו העניינים במהירות. ארבעה ימים טרם יום הולדתי הארבעים מצאתי את עצמי סוף סוף בדרך לאומן, צובטת את עצמי לבדוק שזהו לא חלום.

הפגישה עם רופא הנשמות הגדול הממה אותי. קראתי תיקון הכללי וערכתי פדיון נפש כמו שהסבירו לי, ולפתע אשד עצום של דמעות התפרץ מעיניי ותפילה רותחת בקעה לה: "אבא שבשמיים! עוד ארבעה ימים אני בת ארבעים. עד מתי? אני לא מסכימה להגיע לגיל 40 רווקה, אנא, תרחם עלי! לא יכולה יותר!". הדמעות זלגו וזלגו, אני לא יודעת מהיכן שאבתי את העזות הזו, לבוא ולצעוק כך את חסרוני. אחר כך עוד הוספתי ופניתי לרבינו: "אוי רבינו הקדוש! אומרים שאתה השדכן הגדול, אז בבקשה, תעשה את השליחות שלך, תשדך לי את המיועד לי, בבקשה... בעת הזאת! השנה, מהרה, לפני גיל ארבעים, כי באו מים עד נפש, כי אני לא יכולה להמשיך כך לבד". החיסרון שלי זעק את עצמו מקרקעית הנפש. לא יכולתי להכיל עוד את המחשבה שאשאר לבדי. התפרקתי שם לחתיכות ואחר כך הרגשתי שלמה יותר. כשמתפללים מהמקום הכי עמוק - משהו נבקע ונרגע.

חזרתי לארץ. השם גבול לחושך – שם גבול לים הסבל שלי. ביום האחרון טרם יפרוס יום הולדת הארבעים את כנפיו עלי, קיבלתי את הצעת השידוך עם בעלי לעתיד. קבענו להיפגש בבית שעל שפת הכינרת, ביתה של אמונה חברתי.

אמונה ובעלה היו זוג מבוגר אך צעיר מאוד, רק בן שבועיים, ואנחנו הגענו לביתם כדי לערוך את הפגישה במרפסת. להפתעתנו, בביתם שהו אורחים נוספים, כאלו שקפצו לברך את הזוג הצעיר, ונתקלו בזוג נבוך נוסף. "מי הוא הזוג הזה?", החוו לעומתנו, ועוד לפני שקיבלו תשובה אמרו: "הרי זה שידוך משמיים!". הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. עוד ועוד אורחים הגיעו בהפתעה, סחים בהתפעלות מול השידוך שנמצא בפגישה ראשונה, מבררים ומכריזים: "שידוך משורש נשמה, כל כך מתאימים, תראו איך הם דומים".

הרגשתי בתסריט בלתי אפשרי. מה הולך כאן, תגידו? "זו פגישה ראשונה!", קראתי נבוכה לכל אחד בנפרד ולכולם גם יחד, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. איך הם יודעים שאכן אנו מתאימים למטרת נישואין? אבל הם לא התרשמו, ממשיכים ללהג נכבדות אודות השידוך הראשוני הזה.

לאחר שחזרנו מהפגישה, היה מי שהמליץ על תאריך עתידי לחתונה, ועוד הוסיף וציטט: "'דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל', אסתר ויעקב שידוך משמיים!", כשאמונה ובעלה ויתר הנוכחים בסלון מברכים בחום: אמן!

הלב שלי הלם. גם אני הרגשתי שהשידוך הזה אחר מכל מה שהיה לי אי פעם. ובכל זאת, האם זה האחד שנקבע לי מששת ימי בראשית? האם זה באמת קורה?

לאחר שהבחור עזב את הבית, התהלכתי על החוף סהרורית, מגביהה מבט אל הכינרת התכולה, מבקשת בזכותה של מרים הנביאה ישועה, אות, נחמה.

"האם זה באמת? כל התפילות שלי, כל הבקשות, הכול קורה כך פתאום כהרף עין?", שאלתי את התכול הפרוס מולי, משפשפת את עיני. "אבא, בבקשה, תן לי סימן אם זה הוא. תן לי חותמת שזה באמת, שהפעם – זה קורה", התחננתי, רוצה לשקוע בתוך החלום הוורוד שמתרחש לו פתע, ובאותה מידה חוששת לליבי הרגיש ושבע האכזבות. אם זה רק "עוד אחד בדרך לאחד" בשביל מה לפתח ציפיות? ובכל זאת, הפעם זה הרגיש חזק כל כך ואמיתי...  

הנייד צלצל. יוכבד חברתי הייתה על הצג. סיפרתי לה על הבלבול ועל התפילה, על הרצון ועל בקשת הסימן. יוכבד הקשיבה ועודדה, ופתאום, תוך כדי שיחה, אני שומעת את שמי נישא בחלל. "אסתר, אסתר!" - זו הייתה אסנת, שהילכה שם על שפת הכנרת מאחורי, מחפשת כל אותה העת סידור יקר שאבד לה. בבוקר התפללה בו שחרית ועתה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. עתה הניפה אותו אל-על, סידור עור קטן אך מהודר, מכריזה בקולי קולות: "האבדה נמצאה! האבדה נמצאה!".

יוכבד, מעבר לקו, שמעה את הקריאות הנרגשות והצטרפה: "שמעת מה היא אומרת שם? האבדה נמצאה! ביקשת סימן? הנה לך סימן מהשמיים, האבדה נמצאה!".

כל החוטים נכרכו יחד לשיר הלל לבורא עולמים. האבדה נמצאה!  

חסדי שמיים ליוו אותי בסרט נע – תוך חודש מצאתי את עצמי, רווקה בת 40, עומדת תחת החופה. הרגשתי שהקב"ה אסף את כל התפילות והבקשות שלי לכד ענק ושפך עלי שפע אלוקי מהשמיים. שפע גשמי ורוחני גם יחד.

התחתנו בחתונה נפלאה וקדושה, כשאנו מרגישים בחוש איך כל הצדיקים בשמיים ובארץ מלווים אותנו וסוללים עבורנו את הדרך.

בחסדי שמיים זכיתי לשלושה ילדים מקסימים. וכיום, כשאני מתמודדת עם ניסיונות וקשיים שכל אם בישראל עוברת, בקלחת יומיומית ועבודה בלתי פוסקת, אני נעצרת מדי פעם להתבונן אחורה. להרגיש שוב את יד ההשגחה שליוותה אותי מאז ועד הנה. ומודה, פשוט מודה, על הגאולה הפרטית הזו על כל פרטיה ומתפללת לעוד הרבה רגעי גאולה בחיי ולגאולה הכללית ברחמים. שתמיד נזכה להודות!