מגזין

"אבא עבר תאונה קשה, אבל זה לא מנע ממנו להפוך ל’צלם של ירושלים’"

שבתאי מיכאלי עלה לארץ מגאורגיה, הוא לא ידע קרוא וכתוב, אך במשך שנים הסתובב ברחבי העיר כשהוא מנציח ומתעד אנשים במצלמת פולארויד. גם התאונה הקשה שפגעה בו לצמיתות לא עצרה אותו מלצלם. רק אחרי פטירתו נודע לילדיו סיפורים מצמררים על אביהם. תמונת חייו

שתף במייל
| כ"ג חשון התשפ"ג |
בעיגול: שבתאי מיכאלי (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש 90)
whatsapp
אא

"תמונות במקום, תמונות במקום, פוטו פיקצ'ר פולארויד" – אם אתם קוראים את המשפטים האלו ונזכרים ביהודי חייכן ונמוך קומה עם מצלמה על הכתף, מסתובב בשוק מחנה יהודה או נכנס לאחד מאולמות האירועים בירושלים, כנראה שגם אתם פגשתם לפחות פעם אחת את שבתאי מיכאלי – הצלם של ירושלים, שבמשך עשרות שנים תיעד את התושבים כמעט בכל מקום אפשרי, ודומה שהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף של עיר הבירה.

קשה להיזכר בחתונות של לפני 15 ו-20 שנה מבלי לזכור גם את מיכאלי, שנכנס תמיד בעיצומם של הריקודים, צילם תמונות והדפיס במקום, מה שהיה מאוד נדיר באותם ימים. אבל מה שלא כולם מכירים זה את סיפור חייו של האיש שנולד כיתום, עלה לארץ בחוסר כל, ולמרות שסבל מנכות קשה, יצא מידי יום לעבודת הצילום כדי לפרנס את משפחתו ואת אמו, כמעט עד ליומו האחרון.

לאחרונה הלך האיש היקר הזה לעולמו, ורק לאחר פטירתו התוודעו ילדיו לסיפורים מצמררים אודות אביהם, שחשפו את דמותו המאלפת של יהודי שאפילו קרוא וכתוב לא ידע, אך את עם ישראל אהב בכל ליבו ותרם לו מכל מה שהיה לו, ולפעמים גם ממה שלא.

 

בין חיים למוות

שבתאי מיכאלי או בכינויו – שוטה מיכלשוילי, נולד בשנת 1942 בגאורגיה אל תוך עולם של יתמות. חודשים ספורים לפני לידתו גויס אביו לצבא הרוסי כדי להילחם בנאצים. באחד הימים נקשו שליחים על דלת ביתה של אמו ומסרו לה מברק בו נכתב שבעלה נפל במלחמה. האלמנה הצעירה מאנה לקבל את הבשורה, היא נסעה וחיפשה אותו ברחבי אוקראינה, אך דבר לא עזר. בנה יחידה נולד כיתום, ואת כל חייה היא הקדישה לו.

לאחר נישואיו החל מיכאלי לעסוק בתחום הסנדלרות ונודע בקהילה הגאורגית כסנדלר  מוכשר בעל ידי אמן שהופך נעליים ישנות וקרועות ליצירות פאר. לארץ הוא עלה בשנת 1973, יחד עם אשתו, שלוש בנותיהם הקטנות, אמו ודודתו.

"אבא כיבד את אמא שלו מאוד", מספרת רוז צ'יקו, בתו הבכורה. "סבתא התגוררה בביתנו עד יומה האחרון והוא תמיד ראה בה אישה שיכולה ללמד אותנו הרבה טיפים לחיים. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהבית שלנו".

המעבר לארץ לא היה קל עבור בני המשפחה, שכן כל רכושם נותר בגאורגיה והם הגיעו בחוסר כל ואף ללא ידיעת השפה כלל. רק לאחר מאמץ רב הצליחה אשתו של מיכאלי למצוא עבודה כמנקה בבית ספר, ואילו הוא עצמו עבד בכמה וכמה עבודות במקביל, מנסה לעשות כל מה שביכולתו כדי לפרנס את משפחתו. למרות הקושי והדחק הצליחה המשפחה לבסס את חייה בארץ, עד ליום שבו התרחשה תאונה קשה.

נעמי בן אור, אף היא בת למשפחת מיכאלי, נזכרת: "פתאום התפרצו לביתנו המון אנשים וסיפרו בבהלה על כך שאבא נפצע בתאונה. היו צרחות אימים וסבתא התעלפה, הגיעו אמבולנסים ומשטרות, ואבא פונה לבית החולים במצב קריטי, בסכנת חיים. אמא תמיד מספרת שהיא בטוחה שבזכות התפילות של סבתא השתנה המצב, כי סבתא לא גמרה להתפלל לקב"ה. היא אמרה לו: 'איבדתי בעל, בבקשה אל  תיקח לי את בני היחיד'".

צ'יקו הייתה אז בת שמונה והיא זוכרת קצת יותר פרטים: "התאונה התרחשה כשאבא היה בדרך לביתה של משפחה המתגוררת בשכונה. הוא ניהל אז שידוך שהתקדם באופן רציני, והתכוון להעביר מסר לבני המשפחה. אגב, השידוך הזה יצא לפועל, אך האירוסין התקיימו בזמן שאבא היה תלוי בין חיים למוות בבית החולים, הוא אפילו לא שמע עליהם. עד היום כשאני עוברת באזור שבו התרחשה התאונה אני מרגישה שהלב שלי נעצר. החיים של אבא השתנו לגמרי מאותו רגע. עד אז הוא היה אדם צעיר וחזק, עבד בשלל עבודות ועשה הכל במלוא הכוחות, אבל מאז שהוא הפך לנכה, כל פעולה הייתה קשה לו. אפילו לגרוב גרביים ולנעול נעליים הוא לא הצליח לבד".

מיכאלי שוחרר מבית החולים עם פלטינות ברגל ונכות שליוותה אותו עד סוף ימיו, כשהוא זקוק לתקופת שיקום ארוכה. "אני זוכרת את עצמי כילדה בת ארבע או חמש, כשאמא מבקשת ממני לעזור לאבא", מספרת גם בן אור, "הנכות השפיעה עליו מאוד".

אבל מיכאלי היה אדם חרוץ, והוא לא נתן לאסון להרוס לו את חייו. מרגע ששב הביתה הוא חזר גם לעבוד. למרות שמעולם לא למד קרוא וכתוב, הוא ניסה לעבוד בעבודות מזדמנות, ואילו בימי שישי הוא נהג להגיע למרכז המסחרי של השכונה יחד עם כלי הסנדלרות שלו ולהציע תיקוני נעליים לעוברים והשבים.

 

תמונת חייו

אבל העבודות המזדמנות ותיקוני הסנדלרות שנעשו במאמץ רב בשל הקושי בהתניידות, לא הניבו פרנסה מספקת למשפחה, בפרט שבאותם ימים נולד להם בן נוסף. זה מה שהוביל את מיכאלי להגות רעיון יצירתי ולהחליט שהוא רוכש מצלמה, ולא סתם מצלמה אלא מסוג פוטופרויד שמדפיסה את התמונות מיד לאחר הצילום.

"יש כיום כל כך הרבה צלמים שמנפיקים מגנטים בכל אירוע, אבל חמי המציא את המגנטים לפני חמישים שנה", מסביר משה צאצאשוילי, בעלה של לאה, בת נוספת למשפחת מיכאלי.  "חמי הבין כבר אז את הצורך והדפיס תמונות לזיכרון. למעשה יש כיום כל כך הרבה תמונות שהוא צילם שפזורות בכל רחבי הארץ והעולם. זה לא יאומן".

"בתחילה אבא בעיקר צילם אותנו כילדים – בבית או בגן השעשועים, כשאנו נשענים על מכוניות או מצטלמים בתחפושות בפורים", נזכרת בן אור, "ואחרי שהוא התמחה קצת יותר הוא התחיל לתעד שמחות במשפחה – למשל אם מישהו היה מתארס או שהיו חוגגים אירוע של שבע ברכות – אבא היה תמיד מגיע כשעל כתפו האחת המצלמה, ועל הכתף השנייה תלוי תוף גיאורגי שנקרא 'דולי'. במשך האירוע הוא היה מצלם ולאחר שהסתיים הוא היה מלווה את החתן והכלה בתיפופים ובמחולות עד שהלכו הביתה, וכל זה להזכירכם כשהוא עם נכות ובקושי מצליח לסחוב את הרגל.

"רק בשלב הבא הוא החליט להפוך את זה למקצוע, ופשוט החל לעבור מידי ערב בין אולמות אירועים בירושלים, כשהוא מציע את מה שבאותם ימים נחשב ללהיט – תמונה איכותית ויפה שמפותחת בו במקום. באותם ימים כבר הגעתי בעצמי לחתונות של חברות, ובכל פעם מחדש גיליתי פתאום את אבא בפתח האולם. הוא פשוט לא ויתר על אף אירוע ועבר מחתונה לחתונה. בהמשך הילדים שלי חוו את אותו דבר, כשסבא שלהם הגיע לאירועים והציע צילומים. הוא תמיד ביקש רשות בכניסה ולאחר שאישרו לו הוא היה נכנס עם המצלמה. פעם שאלתי אותו בצחוק: 'יש אירועים בירושלים שאתה לא מגיע אליהם?' ואבא השיב דווקא ברצינות: 'אני לא מגיע לאירועים אישיים שבהם אני עלול לחדור לפרטיות'. ובאמת הוא מאוד הקפיד על כך, ולמשל בלוויות הוא לא צילם מעולם. הוא גם התרחק  מתמונות של פוליטיקה, וברח ממקומות כמו מבנה הכנסת או הפגנות שונות. הוא פשוט לא התחבר לנושאים האלו. 

"בתחילת דרכו אבא היה מגיע לכל האירועים כשהוא חובש כובע רחב שוליים", נזכרת בן אור, "הוא היה מתבדח שלצלמים המקצועיים בחתונות יש כל מיני אפקטים במצלמה, ואילו לו יש אפקט על הראש. בהמשך הוא השאיר את הכובעים בבית, וכשנולדו הנכדים היה יוצא בכל פעם מהחדר עם כובע מצחיק אחר ושואל: 'מי רוצה להצטלם אתי?' הוא מאוד אהב את הנכדים והיה מצלם אותם המון. הוא גם נתן להם לצלם במצלמות הישנות שלו, כי מידי תקופה הוא נדרש להחליף את המצלמה.

"אבא לקח תמורת כל תמונה שקלים בודדים, ובכל זאת הוא הצליח לפרנס את כל המשפחה ומעולם לא חסר לנו שום דבר", מספרת צ'יקו. "בכל פעם שהייתי צריכה בגד או נעליים חדשות, הוא היה יוצא איתי עוד באותו יום וקונה לי. אבא לא אמר כלום, אבל בעצמי שמתי לב שבאותו שבוע הוא הוסיף שעות עבודה וכמעט לא חזר הביתה. אני מרגישה שאבא השאיר לי ולכולנו מסר כל כך חזק לחיים. כשאני יושבת ומתעצלת לקום לקחת כוס מים ממכשיר התמי 4, אני מזכירה לעצמי את אבא הנכה שלמרות הקושי הפיזי והגיל המבוגר היה יוצא בחמש לפנות בוקר ומצלם בלי הפסקה. הוא היה חוזר הביתה לקראת חצות ומשרך את רגליו במדרגות עד לקומה הרביעית, לדירה בה הוא התגורר מאז שעלה לארץ. אבא סירב לעבור דירה גם אחרי שנפצע. הוא פשוט לא ראה בכך צורך".

"אבא היה אדם חרוץ מאוד", מספר גם חיים, בנו היחיד. "אני הייתי מתלווה אליו תמיד למרכז המסחרי – עוזר לו לקחת את כלי הסנדלרות ולהחזיר אותם. אני זוכר שאפילו בימים שירד בהם שלג, כשהיה ברור שאף ירושלמי שפוי לא יבוא לתקן נעליים, אבא היה מתיישב שם כדי להציע את תיקון הנעליים. כששאלתי אותו למה, הוא היה עונה לי: 'יש אנשים שמחכים לחיוך ולבוקר טוב שלי, גם ביום של שלג".

חיים, בנו של שבתאי הצלם

העבודה לא הייתה קשה לו?

"בטוח שהיה לו קשה, אבל אבא לא התלונן. הוא אפילו היה מתלוצץ אתנו על כך שבזכות העבודה הוא משפר את האנגלית שלו, כי הוא לומד לשוחח עם תיירים. אני יכול להעיד מקרוב על היושר שלו. הוא מעולם לא לקח ממישהו יותר כסף ממה שהיה מגיע לו. גם אם היה מדובר בתיירים מחו"ל שיכלו לשלם הרבה יותר תמורת התמונות. אבא לא העלה בדעתו לנצל אותם. בכלל, הוא עשה הכל בנעימות מאוד גדולה, לא מתוך תחושה שהוא 'כופה' את התמונות שלו על מישהו, ותמיד היה מסיים באיחולי בריאות ורוב ברכות".

 

ירושלים בתמונות

ילדיו של מיכאלי מדפדפים בתמונות הרבות שנותרו במגרה שבביתו – תמונות שהוא הנציח מרגעים מיוחדים בעיר הבירה וכעת מספרות את סיפור חייו. לרגע אחד נראה שהם נתקפים בגעגועים וברגע הבא מתרפקים על העבר. "זו נוסטלגיה", אומרת לבסוף בן אור, "אפשר לראות בתמונות לא רק את מה שעבר על אבא שלנו, אלא את כל מה שעבר על ירושלים בעשרות השנים האחרונות: יש כאן תמונות עוד מאז שנסעו רכבים פרטיים ברחוב יפו, שנים לפני שהתחילו עבודות לבניית הרכבת הקלה, אפשר לראות גם את תחנה המרכזית בלי גשר המיתרים, את הכותל לפני עבודות הבנייה, את הקיוסק שנהרס בפיגוע... אבא אמנם תיעד אנשים, אבל בסופו של דבר הוא גם תיעד את ההיסטוריה".

(צילום: פלאש 90)

לדבריה, בדיוק לאחרונה פנו אליהם כמה יזמים והציעו להנציח את אביהם באמצעות הקמת תערוכה מיוחדת לזכרו, על גבי קיר ענק שעליו יוצגו תמונות רבות שלו שטרם פורסמו, תחת הכותרת: "מצא את עצמך בירושלים".

"אבל המקום שבו אבא הכי אהב לצלם הוא הכותל המערבי", מוסיפה צ'יקו. "אבא נהג להגיע לשם בקביעות בימי שני וחמישי, אז הוא ידע שחוגגים בר מצוות ומגיעים הרבה אנשים. הוא מאוד אהב את האווירה בכותל, עד לשלב מסוים שבו הוא התחיל לקבל דו"חות. בתחילה הוא ניסה להתנגד, להסביר לפקחים שהוא לא מפריע לאף אחד, אבל בסופו של דבר הוא הרים ידיים ועבר לצלם באזורים אחרים של העיר".

(צילום: shutterstock)

בשנים האחרונות הוא התחיל להגיע לשוק מחנה יהודה. "ככל שהשוק הפך ליותר תיירותי, כך אבא הרגיש שזקוקים לו שם", מסבירה בתו. "אבל הדבר המיוחד אצלו היה שגם במהלך העבודה הוא הקפיד להתקשר לאמא ולהודיע: 'אני בשוק, מה לקנות לך?' הוא לא היה מוותר וקונה לה כל מה שביקשה, סוחב את הכל ברכבת לנווה יעקב. ואגב, הוא השתמש בטלפונים הציבוריים. לא היה לו בכלל מכשיר נייד.

שבתאי ברחובות נווה יעקב

"אבא המשיך לצלם גם בתקופות של אינתיפאדה, כשהיו פיגועים בירושלים. אנחנו ממש פחדנו מכך והיינו מתחננים אליו שיפסיק עם הצילומים עד שהמצב קצת יירגע, אבל אבא ענה לנו: 'העולם ממשיך להתנהל, לא ניתן לפיגועים לעצור לנו את החיים'.

"בערב סוכות הוא היה מגיע בקביעות למאה שערים, מצלם שם את הדוכנים עם הסכך ועם הקישוטים, בסופי שבוע הוא נהג להגיע למדרחוב, ובימים של חופש לגן סאקר. היו מקומות קבועים שידענו שבהם הוא נמצא".

גן סאקר (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

"אבא הקפיד לצלם בירושלים בלבד", מוסיפה בן אור, "אבל מידי פעם הוא היה נוסע לתל אביב כדי לרכוש פילם למצלמה, ואז הוא גם היה מצלם קצת בדרך. אני זוכרת שמאחת הנסיעות האלו הוא חזר עם חוויה קשה מאוד, ולקח לנו זמן כדי לגרום לו להיפתח ולספר לנו שהיו בריונים שהכו אותו, שדדו ממנו את הכסף ופגעו במצלמה. אמא ניסתה לרמוז לו: 'אולי זה סימן שצילמת מספיק, אנשים בגילך לא עובדים עוד... ' אבל אבא לא היה מסוגל לחשוב על כך. הוא המשיך לעבוד כל עוד היה מסוגל לצאת וללכת. בתקופה האחרונה הוא כבר לא ראה היטב בעיניו, אבל המשיך לצלם, ואנשים כל כך מקסימים, גם אם התמונה לא יצאה משהו, היו לוקחים אותה ומודים לו. ממש הרגשנו שהאהבה שהוא נתן לכולם במשך השנים, חוזרת אליו כפל כפליים.

"כשהוא היה ממש מבוגר אני זוכרת אותו חוזר לפעמים עצוב, ומספר לאמא ש'היום לא הייתה עבודה' או ש'הוא נפל בעבודה והיה לו קשה ללכת'. הוא התנייד אז בקושי רב והתחיל לצאת פחות, אבל תמיד חזר ואמר: 'זה בסדר, הכל בסדר'.

"המילים שהיו תמיד שגורות בפיו היו 'ברוך השם'. כשהיינו שואלים אותו מה שלומך, הוא ענה תמיד 'ברוך השם'. 'כואב לך משהו?' 'ברוך השם', עד כדי כך שאפילו המטפל ההודי שלו התחיל להשתמש במילים האלו.

"אבא לא דיבר הרבה, אבל הוא היה חוזר ואומר לנו: 'תהיו בני אדם'", נזכרת צ'יקו, "הוא גם נהג לומר: 'כבדו כל אדם באשר הוא אדם'. אלו משפטים שגדלנו עליהם וראינו איך שאבא מיישם אותם מידי יום ביומו בעבודתו. הייתם צריכים לראות באיזו הארת פנים הוא היה מצלם ילדים עם צרכים מיוחדים, ולאחר מכן מבקש שיברכו אותו. הוא צילם תינוקות קטנים ואנשים מבוגרים, יהודים ושאינם כאלו, משלל גווני הקשת והאוכלוסייה, ולכולם התייחס בהערכה ובכבוד.

"אגב, רק לאחר פטירתו נודע לנו שהוא צילם לעתים קרובות בחינם, ללא כל תמורה. הוא אפילו פנה מיוזמתו לאנשים שראה מלכתחילה שאין להם אפשרות לשלם והציע לתעד עבורם אירועים או שמחות בחינם. כל הזמן מגיעים אלינו סיפורים כאלו, וזה מרגש אותנו כל כך, הרי הוא היה צריך לפרנס משפחה גדולה, הוא היה חייב להביא כסף הביתה, ובכל זאת מצא את הדרך לצלם ולעזור. בשנים האחרונות הוא כבר כמעט לא לקח כסף על התמונות וראינו שהוא חי ממש בצנעה, לעצמו הוא לא היה צריך כלום, רק רצה לתת לאחרים".

אבל היה גם זמן במשך השבוע שבו מיכאלי לא יצא לצלם. היה זה ביום שישי אחר הצהריים, אז הוא היה מפנה את כל זמנו למען ההכנות לשבת. "אבא היה אומר ש'כל מלאכתך עשויה' מתחיל כבר בשישי", מספר בנו חיים, "בשעות הצהריים המוקדמות הוא כבר היה טובל במקווה וממשיך לבית הכנסת, כשהוא מקפיד להגיע לתפילה לפחות 20 דקות לפני כניסת שבת, כדי לפרוע את החוב שקנה בעלייה לתורה בשבוע שעבר. לא היה אצלו כזה דבר להיכנס לשבת עם חוב".

 

התמונה האחרונה

איך הרגשתם כילדים עם המקצוע המיוחד שאבא שלכם בחר?

"היינו גאים בכך", משיבה צאצאשוילי, "לעתים קרובות קרה שהסתובבתי עם חברות בעיר ופתאום גילינו את אבא ברחוב, עסוק בצילום כזה או אחר. אף פעם לא התביישתי במקצוע שלו, הוא גם היה מנופף לנו לשלום, שמח לפגוש אותי, לפעמים אפילו מפרגן לנו תמונה".

"אבא היה צלם הבית שלנו", מצטרפת צ'יקו, "בשמחות משפחתיות בכלל לא היה קיים אצלנו מושג 'לקחת צלם'. המיוחד הוא שאבא לא רק צילם, אלא היה לו כישרון מיוחד לתעד את הרגעים הכי משמעותיים. בכל פעם מחדש כשהתווכחנו אם היה משהו, הוא היה שולף את המצלמה ומוכיח לנו: 'הנה, זה קרה'".

ואילו נעמי בן אור מציגה בכנות זווית נוספת: "אולי כילדה קטנה כבדו אותי בגלל שאבא צלם, אבל בגיל מאוחר יותר גם שמעתי סביבי תגובות של לעג וצחוק על העבודה יוצאת הדופן של אבא שלי. סיפרתי על זה פעם לאבא והוא פשוט לא הבין מה אני רוצה. למה להיפגע מדיבורים של חברות? אבא בעצמו נתקל לפעמים באנשים שהיו 'יורדים עליו' או שמנסים לפגוע בו, והוא בשום אופן לא אפשר לעצמו להיפגע, אלא המשיך לחזור לאותם מקומות שוב ושוב. ראיתי בכך דוגמה אישית גדולה.

"לפני כמה שנים התקשרה מישהי לבית של ההורים שלי. היא שאלה את אמא: 'אני יכולה לדבר עם שוטה מלכשווילי?' אמא השיבה לה: 'הוא הלך לצלם, אבל אולי אני אוכל לעזור לך?' אותה גברת התעקשה בתחילה שהיא רוצה דווקא את אבא, אך לבסוף שיתפה את אמא וסיפרה לה שהיא חלתה במחלה קשה וכשבאה להתברך אצל רב גדול, הוא הורה לה לחשוב אם גרמה עוול למישהו. ואז היא נזכרה בכך שלפני כמה שנים היא הגיעה לאחד האולמות בירושלים, וכשהגיע לשם צלם מבוגר היא ממש כעסה עליו וגם הזעיקה את המאבטחים שהוציאו אותו מחוץ לאולם. אותה אישה אמרה לנו שהיא רוצה לבקש סליחה ומחילה, כי היא בטוחה שאבא נפגע. השיחה הסתיימה, וכשאבא חזר מהשוק אמא סיפרה לו את הסיפור. אבא ביקש לדבר בעצמו עם אותה אישה, ואמר לה: 'גברת, את לא צריכה להתנצל, הכל בסדר, כבר שכחתי והכל מחול לך. העיקר שתהיי בריאה!' ניסיתי אחר כך לשאול אותו איך הוא הצליח למחול כל כך בקלות, והוא ענה לי שהוא לא זוכר שנפגע, הוא באמת המשיך הלאה. כי זה היה האופי שלו – הוא לא היה מסוגל לשקוע בכאב או ברחמים עצמיים. תמיד רק הביט קדימה. עד היום כשאני מגיעה לכל מיני אירועים יש כאלו שעוצרים אותי ושואלים: 'את הבת של שוטה, נכון?' היום אני כבר לא מתביישת בכך, אלא מרגישה גאווה גדולה".

"תמיד הערכתי את אבא", מספר גם בנו חיים, "אבל כיום, כשאני קורא קדיש בבית הכנסת שבו הוא התפלל, אני נדהם לשמוע כל הזמן סיפורים מהמתפללים שממש העריצו אותו ויש מהם שאפילו כינו אותו 'המלאך של ירושלים'. הם מספרים לי על מעשי חסד שאבא עשה, כספים שתרם לצדקה מבלי שידענו על כך, אנשים גלמודים שהוא היה האדם היחיד בעולם שהתעניין בהם והדרך המיוחדת שבה הוא קירב ילדים ובני נוער".

הוא שותק לרגע, ואז מוסיף בקול חנוק: "אבא היה אדם שתקן, הוא לא דיבר הרבה, אבל לילדי השכונה הוא היה קורא בכל פעם 'בובל'ה' וגם לוחש לכל אחד מהם בנפרד: 'אני כל כך מעריך אותך, הלוואי שהייתי למדן כמוך'. סיפרו לי בני נוער שהיחס המיוחד שלו שהגיע מתוך מקום של איש פשוט שאפילו לא יודע לקרוא, דווקא הוא זה שקירב אותם. זהו דבר שאני מקווה שאזכה לאמץ גם לחיי האישיים – להגיד את המילים האלו בחום ובהערכה אמתית לילדים שלי. זה כל כך חשוב".  

 

התמונה האחרונה

מהי התמונה האחרונה שאבא שלכם צילם?

ילדיו של מיכאלי מהרהרים לרגע, מנסים לרפרף שוב בין התמונות. "התמונה האחרונה הייתה דווקא בבית", נזכרת בן אור, "רואים בה את הנכדים והנינים, זו תמונה משפחתית ורגילה. אבל התמונה האחרונה ממש שצולמה במצלמתו דווקא לא צולמה על ידו, אלא המטפל ההודי הוא זה שצילם את אבא".

"אני חושבת שזו הייתה בין הפעמים הבודדות שאבא הצטלם בעצמו", מעירה אחותה, "כי למרות שצילם את כולם הוא עצמו היה נחבא לכלים. זה מה שאפיין אותו – לפעול בשקט, בפשטות, ועם זאת בעוצמה כל כך גדולה. התחושה שלי היא שעם פטירתו הוא לקח לעצמו באותו שקט מסתורי גם את סודותיו, שעל חלקם אנו שומעים כעת ועל חלקם לא נדע עוד לעולם".

הידברות שופס

ארכיאולוגיה תנכית והאדם במעגל השנה

619לרכישה

מוצרים נוספים

ADHD כוחות העל של ילדיה הקשב

סטנדר עץ מהגוני 3 קומות

ערכת מוצרי בדיחות

הקוסם - ערכת קסמים - 70 קסמים

ספר מנגן - ספר הברכות שלי

כלי למים אחרונים פסים כסף וזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה