סיפורים קצרים

שווה סיפור: דירה בגן עדן

משפחה עולה לארץ ומחפשת לה מקום מגורים מתאים. אח אחד מגיע לפי פחת, ואילו האחר – מגיע לגן עדן. איך משפט אחד של יהודי אחד יכול לשנות חיים

שתף במייל
| י"ט אדר ב' התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

הורי ז"ל היו אנשים תמימים, ממרוקו של מעלה. בשנת 52 עלינו ארצה, הורי ושמונת אחי ואחיותי. שיכנו אותנו באחד ממושבי הצפון לאחר מסכת של מעברות וסיפורי עולים.

הורי היו אנשים שהתמימות יפה להם והם יפים לה. הם לא העלו על קצה דעתם שבישראל, הארץ הקדושה, יש חילולי שבת, כל שכן אנשים חסרי אמונה. גם כשהגיעו לכאן וחזו במחזות שאוזני יהודים שעוד נותרו בגולה תצילנה, ועיניהם לא תאמנה לראות, הם בחרו לראות את הטוב במצב, ולא האמינו. מוחם ולבם סירבו להאמין שאכן כך הם פני הגולה החדשה אליה הוגלו שוב. הם נתנו אמון באמת ובתמים, והיו בטוחים שהחמור הלבן צועד מעדנות אל תוך המעברות, בונה להם מקדש.

כבר במעברות הם גילו את היד הקשה של הסוכנות, את הלחם עם הריבה שחילקו בקצבאות מדודות רק למי שהסכים לשלוח את ילדיו לבית ספר של הסוכנות ושיתף פעולה עם ההתלמדות וקבלת התרבות האחרת, הנאורה, של המאה ה-20 - לא זו הפרימיטיבית, החשוכה עם משפחות גדולות ונשאי קמיעות.

אל תוך כבשני ה"אור" הם הובילו אותם, דורשים מהם ומילדיהם לזרוק את הסממנים בהם התגאו מאות בשנים אל מאכולת אש של ציונות וקידמה ריקה מתוכן. הם לא בחלו בשום אמצעי. כילדים, היינו מטרה מועדפת על המדריכים. אלינו הם היו נטפלים בחלקלקות הלשון, ובפיתוי של מכשירי כתיבה לשנת הלימודים או קליפות הדרים מצופות שוקולד של מפעל עלית הנודע - מצרך יקר המציאות אז. הם היו מגיעים עם שק שוקולדה שהביאו אי שם מרמת גן הרחוקה, שם שכן מפעל עלית הנוסטלגי, וחילקו לפי ראות עיניהם – קרי, השתתפות הילד במשימות שהטילו על הקבוצה.

והמשימות היו חד משמעיות וכוונו למטרה אחת: להוציא אותנו מהתרבות ה"חשוכה" שלנו אל תוך הקדמה שלהם. מעשה שזכור לי: המדריך עמד לצד הצריף של בית הספר. הוא ביקש מאיתנו, כל מי שהיתה לראשו כיפה, לעמוד בשורה. כל אחד מאיתנו היה צריך לזרוק את הכיפה שלו כמה שיותר רחוק. המנצח - מי שהכיפה שלו נזרקה למרחק הרב ביותר.

המגמה היתה ברורה. מעטים הילדים ומעטות המשפחות שנותרו חזקות ושומרות מצוות מאז. אנחנו לא שהינו הרבה זמן במעברה. למזלנו, שוכנו במהירות באחד מהמושבים בצפון, יחד עם עוד משפחות עולי צפון אפריקה, כך שהסבל של המעברות היה חלק זעיר ודי נשכח בהיסטוריה המשפחתית.

הורי היו חמים לכל מה שבקדושה, והעיקר היה חינוך הילדים. זה בער בעצמותיהם ממש. אמא שלי היתה מבשלת ומתפללת לאלוקים שיעזור לה לגדל את הילדים בקדושה וטהרה. עם כל ערבוב בכף היא דיברה עם ה', כבת לאביה ממש, בתמימות אופיינית ובקול. לא הרגישה בושה, ההיפך, זה היה הכי טבעי לה וגם לנו. לפי הדיבורים שלה עם הקב"ה ידענו בדיוק מה המצב אצלה ואצל כל אחד מהאחים... לא היו סודות...

גם אבא היה אדם שהחינוך היה בראש מעיניו, זה היה חשוב לו כל כך. בסיום כל יום לימודים הוא היה ממתין לנו כדי לעבור יחד על החומר. הוא היה דואג לבדוק את החברים, ובעיקר הורי נטעו בנו חזק את האמונה התמימה והחזקה שבערה בהם.

יחד איתנו עלו לארץ גם אח של אמי. הוא עלה עם משפחתו והשתקם באחת מערי ישראל המרכזיות. לנו, היה קשר טוב מאוד עם בני הדודים היחידים שהיו כאן בארץ. השפה והתרבות שלנו היו משותפים, וממילא גם נושאי השיחה והמשחק היו קרובים זה לזה. היינו מתראים שלוש פעמים בשנה: בחגי תשרי, בפסח ובחופשת הקיץ.

אז, לנסוע מהצפון הרחוק אל מרכז הארץ היה סיפור של יום שלם. ובכל פעם כזו היינו ממצים את האפשרות עד תום, המשפחות גם היו קרובות, והיה זה אך טבעי שאמי תרצה לעבור דירה לצד משפחתה. בנוסף, באיזשהו שלב ההורים שלי הבינו שכדי לגדל את הילדים צריך לעבור למרכז. הם עוד לא הבינו את הסכנות הרבות שנמצאות שם. הם רצו חינוך טוב יותר וסביבה מפותחת יותר, והמרכז בכללותו היה נראה להם ממש כעונה על הדרישות - בעיקר בגלל שזה מה שהם הכירו.

הורי עבדו קשה מאוד. הם חסכו פרוטה לפרוטה, לירה ללירה, כדי להגיע לסכום שבו יוכלו לרכוש דירה משלהם במרכז הארץ. המחירים שם היו גבוהים יותר מהמושב בצפון בו התגוררנו. ביום שאבי גילה שהסכום הגיע לידי מימוש, ויש בו כדי להשיג דירה של ממש, הוא ארז את חפציו ואת כל השטרות שהוא אגר (כן, הכל היה במזומן...), ויצא אל אחת הערים המרכזיות כדי לחפש דירה. סוכנות תיווך לא היתה בטווח בכלל. לחפש דירה אז, זה היה אומר: לנסוע לתל אביב, משם לעיר הרצויה, ואז לעבור בית-בית, וכך מפה לאוזן לאתר מי מוכר את הדירה שלו, הכל כדי למצוא את הדירה המתאימה ביותר, באזור הטוב ביותר. וכך, כשערפילי הבוקר רק התחילו לנשב, אבא שלי כבר היה בחוץ, התפלל בנץ ומיד אחרי כן נסע לתל אביב. עד שהוא הגיע כבר היה צהרים ושוב היה צריך להתפלל מנחה.

אבא פנה לאחד מבתי הכנסת הפעילים, וכמו כל יהודי טוב, לאחר תפילת מנחה, פתח בשיחה עם אחד המתפללים. היהודי התעניין מה מעשיו של אבי בתל אביב, הרחוקה כל כך מאזור מגוריו, ואבא סיפר לו שהוא מכתת רגליו כדי למצוא דירה לקנייה, שיוכל לעבור עם ילדיו לכאן. היהודי שמע ממנו את טוהר כוונותיו ואת הרצון הכן שלו לגדל את ילדיו עם החינוך הטוב ביותר.

וכך לפי תומו אמר לאבי: "יש לי מקום שהוא בדיוק בשבילך", וכאן הוא נקב לו באחת מהשכונות הוותיקות והשמורות יותר. "שם יהיו לך בית ספר ותלמוד תורה לילדים. שם החינוך כמו שאתה רוצה, אני אומר לך, שם תהיה לך דירה בגן עדן". אבי לא שמע מעולם על השכונה הזו, וזה לא פלא גדול, כי ההיכרות של אבי הסתכמה באזור מגוריו של הדוד בלבד... ובמיוחד שהוא שנים כבר מחכה להגיע לגן עדן, ואם יהודי צדיק וקדוש כזה (אצל אבא שלי כל יהודי היה קדוש, עוד יותר שהם נפגשים בבית כנסת) אומר דבר כזה– זה בטוח נכון, והנה סוף סוף הוא מוצא את גן העדן האמיתי. הוא האמין לכך כפשוטו ממש, וזה, כמובן, היה נשמע לו מתאים ביותר.

"איך אני מגיע אל השכונה הזו?", הקשה. היהודי הסביר לו בפרוטרוט איך להגיע לשם. אבא, שהיה אדם מעשי ותכליתן, קם ונסע. וכך, בעודו הולך ברחוב, הוא פגש את אחד התושבים. כבר לפי מראהו הוא הרגיש ש"זה-זה!", ושאל אותו על דירה למכירה באזור זה.

הלה הפנה אותו לאחד הבניינים הסמוכים שזה עתה נבנה. הדירה מצאה חן בעיני אבא שלי, וכך באותו היום אבא סגר את החוזה כולל תשלום. לנו נשאר רק להגיע ולהתחיל את החיים במזג האוויר השונה כל כך, תרתי משמע, ממה שהכרנו.

כאשר חזר אבא הביתה, הוא סיפר בהתרגשות לאמא שהוא זכה לקנות דירה בגן עדן... אמא, שהיתה יצוקה מאותו חומר כשלו, נסחפה אחריו, מאמינה בכל לב שאבא שלי קנה לה נחלה בגן עדן של ממש. וכך עברה משפחתינו אל טבורה של שכונה בה התורה והחסידות תופסים את השלב העליון בסולם הערכים. אנחנו נקלטנו מיד במוסדות תורניים, וכך כל משפחתנו קבלה עיצוב מחדש, בדיוק כמו שהורי רצו מלכתחילה.

מובן שכעת, כאשר אנחנו קרובים יותר, התראינו יותר מבעבר עם בני הדודים. אט-אט התחילו להתגלות בינינו הפערים. עדיין הקשר בינינו היה חזק וחם, וכך יצא שבעוד אנחנו התרגלנו בעבר לבוא אליהם – הם אלו שהתחילו לבוא אלינו כל חג וחג. אצלנו החגים קיבלו משמעות עמוקה ורוחנית יותר, והם היו צמאים לכך כל כך. אלו היו הזמנים שהחזיקו אותם לאורך כל השנה.

הורי זכו, וכולנו יצאנו יהודים יראי שמים, לומדי תורה. הקמנו בתים טובים ושלמים, כל אחד מאחי ואחיותי-גיסי, מפאר את כותל המזרח של עולם התורה. בעוד הורי רווים נחת, דודי ואשתו ספקו ידיהם בצער.

לצערי, אצלם המצב היה הפוך לגמרי. הם לא ממש השתלבו בתרבות "הנאורה", הכל היה זר להם, והם מצאו מהר מאוד את המקום הכי נמוך בחברה, ובכלל כאנשים. שם הם הרגישו "שווים", שם הם חיפשו נחמה מהרוח והחום מהם ניתקו אותם באכזריות כזו. החסר בער בהם, לא היה מי ומה שימלא את החלל, שיעניק משמעות, וסולם הערכים התעוות. כן, התמימות שלהם – פגעה בהם.

וזה המעניין פה. בעוד התמימות של אבי הביאה אותו ישר לגן עדן, התמימות של דודי הובילה אותו ואת משפחתו לפי שחת.

זה עצוב, אבל לך תבין איזו משמעות היתה למשפט אחד שיהודי אומר ליהודי אחר בבית הכנסת. גם כאשר הוא מתכוון במליצה, הלה לוקח אותו ברצינות ממש, ובזכות זה משפחה שלמה מוצאת את עצמה בגן עדן.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה