מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: איפה הוא, הכותל המערבי?

"את יודעת כמה זמן לא הייתי בכותל?", אומר לי בערגה מישהו שגר בנהרייה. "אני בקושי זוכר את הדרך אליו".

והוא מתגעגע לכותל, לשריד בית המקדש, מתגעגע מאוד.

"אני לא זוכרת איך הוא נראה", מבכה מישהי שגרה בחיפה הרחוקה. "אוף, מתי כבר יהיה אפשרי לבקר בו?

הכותל המערבי רחוק מהם, נכון.

אבל בימים כתיקונם הם לא נשאו עיניהם למקום הקדוש הזה.

הם לא זכרו לחשוב עליו. הם לא השקיעו מחשבתם בו.

כאילו ברור היה להם, שהוא רחוק, והם רחוקים. שהוא קיים, אבל לא בשטחם. שהוא שם והם כאן.

ופתאום הגעגועים תוקפים.

הכותל!

וכל יום שהכותל סגור – הם מבכים את שממנו.

ובכל מועד שהביקור בו אסור – הם מבכים את שברו.

כי איך ייתכן שלא לעבור ולבקר? שלא להיכנס ולשחרר? שלא לנסוע ממרחקים בהסעה מיוחדת כדי להתקרב אליו?

כל דבר שהוא רחוק ואינו בהישג יד – פתאום נהפך למושא להערצה, לחיבה יתרה, לאהבת אין קץ.

הכותל המערבי עמד שם תמיד, באותו מקום בדיוק. אלא שהקורונה גרמה לנו להיזכר בו.

הקורונה גרמה לנו להתגעגע עוד יותר.

כי לדבר סגור, חתום, ממולכד ושמם – מתגעגעים הרבה יותר, מאשר לזה הפתוח, המזמין, המחבק והעומד אחר כותלנו.

הנה הוא, הכותל המערבי, הנה הוא. לא השתנה. תמיד באותו מקום, תמיד הוא באבניו מכפר על כל תחלואנו. מקום המקדש שעומד ומחכה לנו בכל יום תמיד.