category

חינוך ילדים

מורים, מחנכים - כמה מכם אהבתם את המחנך שלכם?

אל נאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". מיום ליום נפשות הילדים נתונות בידי מי שאנו סומכים עליו, מי שאמור לחבק, להקשיב ולהבין אותם יותר מכולם, ולדאבוננו, המצב בדיוק הפוך

שתף במייל
| ט"ו אדר א' התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

רבים מאנשי חינוך, הורים, מטפלים ועוד רבים נחבטים ועומדים כמעט על סף הייאוש והתסכול, עד היכן עוד יגיע המצב העגום בו נמצאים ילדי ישראל ומערכות החינוך, ובפרט בתקופה מאתגרת זו. על אף כל המענים והטיפולים וה"לשם שמים", עינינו ספוגות מדמעות של עוד אמא העומדת מול חלום שהתנפץ לה בין רגע. אותו ילד שגדל על ברכיה עם אותם חיוכים והשמחה, הכל מתנפץ ברגע אחד. אותם ילדים מוצאים את עצמם "נזרקים" מבית הספר, הישיבה, הסמינר וכו', או יושבים בכיתה, בתיכון או בישיבה הכי טובה של "הלומד'ס" - אך האור שבעניים כבוי. הילדים הרכים מלאי תסכול פנימי וחסרי ישע, והתוצאה הנוראית ממהרת לבוא. "פתאום" אין להם חשק ורצון ללכת לבית הספר. הילד חוזר מהישיבה לשבת, בקושי קם להתפלל, ולפתוח ספר בטח לא שייך.

לאן אנחנו מובילים את הצאן הקדוש של חמד ילדי ישראל? הרחובות מתמלאים מיום ליום בנושרים, נערים ונערות מלאי כעס וחסרי מוטיבציה. ראשי ישיבות, מורים ומורות, מנהלים והורים, רואים כיצד אותו ילד שהופקד בידינו – מתרחק מאתנו, על אף שהוא כביכול ממלא את הוראותינו. אכן, הוא נמצא בסדרים, הוא קם בבוקר לתפילה, אבל... הכל כבוי. אין שמחת חיים, הנפש פצועה בשקט מקצועי שאנחנו יצרנו ומייצרים, והכל כמובן "לשם שמים".

זכור לי כי באחד מן הימים הלכתי עם תלמיד שהיה כל כולו נועם הליכות, נבון ושמחת חיים על פניו, בן יחיד להורים שעמלו באמת לגדל ילד לתפארת. לבקשת ההורים התלוויתי לתלמיד שהלך להיבחן באחת מהישיבות הטובות. אותו תלמיד התרגש מאד מהבוחן, וכתוצאה מכך, כאשר נשאל ע"י הבוחן שאלה בגמרא - כמעט שלא הצליח להשיב לו, על אף שידע את התשובות. אך מפאת ההתרגשות כאילו נסתמו טענותיו. המבחן לישיבה היה בסך הכל ארבע דקות, והסתיים מהר מאד. כאשר התלמיד יצא מהבחינה, נגשתי לבוחן ושאלתי בחיוך אם התלמיד התקבל לישיבה. בתוך ליבי היה ברור לי שכן, שהרי מדובר ב"קסם" של ילד. לבי הוכה בתדהמה: הבוחן אמר בכזאת זילות: "הוא לא מתאים לישיבה שלנו". הוא הוסיף ואמר לי בבקשה לצאת מהכיתה, אני ממהר לבחון עוד ילדים. ארבע דקות גורליות חרצו 3 שנים בעתידו של ילד חמד, שהיה מלא אור ושמחה ללכת ללמוד בישיבה קדושה כפי שחנכו אותו בבית, וברגע קט משהו מתנפץ, ולא באשמתו.

האם זו הדרך לגדל את ילדי ישראל? האם כך נצליח להאהיב עליהם את דרכי אבותינו ומורשת ישראל? זו דוגמא אחת מיני אלף שקורות יום יום בחדרינו. אין איש שם על לב על הנפשות הרכות והעדינות של ילדינו. היכן כבודם של נערי ונערות ישראל בעינינו? האם מה שאמרו חז"ל, "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", כבר לא רלוונטי לדורנו? מה אנחנו רוצים לגדל? לאן אנחנו מובילים אותם?

זכורני מקרה המשקף את התוצאות ההרסניות ביותר בחינוך. בתוקף תפקידי טיפלתי באחד התלמידים שנשר מבית הספר, ומצבו התדרדר מיום ליום עד כדי פגיעה בנפש, חרדות, דכאון ואפילו חוסר מוטיבציה לקום בבוקר. הצלחתי לגעת בעמקי נפשו של התלמיד, ושאלתי אותו, האם אתה יכול לחשוב כיצד ומה גרם לך להגיע למצב שכזה? בין רגע זלגו דמעות מעיניו, וכך אמר: לפני כשלושה חדשים איחרתי לכיתה בכעשרים דקות. כשנכנסתי לכיתה, המורה מיד עצר את השיעור, ופשוט צרח עלי ליד כולם, "איך אתה מעז לאחר כבר בפעם השנייה באותו חודש? גש מיד למנהל ותגיד לו שאני לא מוכן שתיכנס לכיתה". אם אתה רוצה לדעת מה כואב לי ומה גרם לי למצב הזה, הנה התשובה. ההשפלה של המורה הרע הזה, שאני לא אסלח לו לעולם. הוא גרם לי לא לקום בבוקר לבית הספר, הוא גרם לי לבוא ולהפריע בכיתה כדי שיסלקו אותי ותהיה לי סיבה ללכת הביתה, וזו התוצאה, שאני לא רוצה לשמוע על בית הספר יותר.

לפני כמה שנים השתתפתי באחד הכנסים הגדולים בחינוך, בו נכחו מאות מורים, מנהלים, ראשי ישיבות ואנשי חינוך. אחד המרצים, שהגיע למסור את דבריו בחינוך, היה אחד מגדולי ישראל. בפתח דבריו הוא בקש מכל הנוכחים באולם, שהכיל מאות במספר, לענות על שאלתו, וכה הייתה: רבנים חשובים, ציבור יקר ומורים: מי מכם אהב את המחנך שלו כשאתם הייתם בבית הספר? נא להרים את היד. המראה היה פשוט נורא ועורר מבוכה גדולה, מתוך כל המאות שהיו באולם, בקושי חמישים הרימו את הידיים. הרב הגאון לא הופתע מהתוצאה. ואז שאל: נו... אז אתם יודעים כמה מהתלמידים שלכם אוהבים אתכם?

אל נאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". מיום ליום נפשות הילדים נתונות בידי מי שאנו סומכים עליו, מי שאמור לחבק, להקשיב ולהבין אותם יותר מכולם, ולדאבוננו המצב בדיוק הפוך, למעט יחידי סגולה שעושים זאת נאמנה ובאמת. בידינו הדבר. בואו ונרים את כבודם של ילדי ישראל, נסתכל להם בעיניים, נחבק אותם, נקשיב להם, נשוחח איתם ברוגע ובכבוד וחלילה לא נשפיל אותם, כי התוצאה הרסנית מאד. וכבר אמר הסבא מסלבודקא ע"ה: לפני שבאים לחנך ילד - צריך לשפוך עליו דליים של אהבה. רק כך נוכל לשנות את המצב הנורא שאנחנו רק בפתחו...

ישראל אזולאי הוא קצין ביקור סדיר, מומחה בנשירת תלמידים.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה