category

ט"ו באב

אתה מבקש ממני לבכות על חורבן הבית שלך. האם אתה בוכה איתי על חורבן הבית שלי?

ודמעה לא נזלה. לא על הבית שלו, וגם לא על הבית שלי. לב אטום מרוב מנגנוני הגנה שנבנו להם, לבנה אחרי לבנה, שנה אחרי שנה. בשר מת שכבר כמעט ואינו מרגיש באיזמל

שתף במייל
| י"ג אב התשפ"א |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

אפשר ממש לחוש את אנחת הרווחה הכללית נישאת באוויר.

זהו, נגמר. עברנו את זה.

תחושות הכבדות, החוסר, העגמומיות והדכדוך שאפפו את שלושת השבועות האחרונים, מתמוססות להן לאיטן, ויחד עם צליל שקשוק המזלגות בסעודת סיום הצום, הן מפנות סוף סוף את מקומן לתחושה המרעננת של התעוררות מיקיצה ארוכה, לאווירה של קיץ וחופש, אופטימיות ותקווה.

לפחות עבור מרבית האנשים.

עבורי, אין אנחת רווחה. רק נשימה עצורה בפחד משתק מפני הבאות: ט"ו באב, שצריך למצוא בו דרך מקורית להישאר עסוקה גם השנה הזו, בעוד שאר העולם חוגג אהבה ומזכיר לך בשאגה רמה: "לא טוב היות האדם לבדו".

בכי על שנה חדשה שאורבת לה בפתח ומתחילה, שוב, ללא התחדשות ממשית עבורך. כשקולות של התחלה וחידוש נשמעים מכל עבר, בעוד את תקועה בתוך לולאת זמן שלא נגמרת ומשכפלת את עצמה שוב ושוב, משנה לשנה, בלי סוף ובלי התחלה הנראים לעין.

חגים משפחתיים, שבהם את ישובה לצד שולחן משפחתי, אך ללא משפחה משלך, סמוכה על שולחן הוריך כמו ילדה בת 12, אלא שעכשיו כבר מלאו לך 32, מתבוננת בעיניים כלות בכל הכיסאות החדשים שהצטרפו לשולחן השנה, ומקשיבה בלב שבור לקולות הילדים שמתרוצצים בחצר, ואף אחד מהם אינו שלך.

ישיבה בסוכה שנועדה להוציא את כולם מבית הקבע שלהם אל תוך מציאות ארעית, כשלמעשה כל הקיום שלך כאן הוא ארעי, וזמניות היא המושג היחיד שאת מכירה, והתקווה למציאת מקום קבוע משלך בעולם בכלל לא נראית לה באופק. וכל הקישוטים המבריקים שתלויים בסכך, מרצדים להם באור השמש, צבעוניים, חגיגיים, מוארים - כאילו כופים אותך לאמירה "היי, את. כן, את. ושמחת בחגך, והיית אך שמחה. שכחת?", והזעקה השקטה שלך בתשובה: "לא, לא שכחתי. פשוט כבר לא זוכרת איך".

זר לא יבין. וכי איך יבין?... איך ניתן להסביר שהיית מעדיפה לעצור את מחוגי הזמן, כאן ממש, בתשעה באב, רק לא להגיע לחגי תשרי? שלפחות כאן, בתשעה באב, יש מי ששותף יחד אתך לתחושת החוסר, לכאב על חורבן בית, על גלות כפויה שאורכת הרבה הרבה יותר מדי זמן, ולכמיהה לגאולה שמרגישה כמו חלומות באספמיה לנוכח המציאות הגלויה?

את תשעה באב אני מעבירה לרוב כשאני ישובה על הרצפה, לומדת על החורבן ומזילה דמעה על הבית הגדול והקדוש. ה' יסלח לי, אבל השנה לא יכולתי. כשהגיעה השעה 12:46 הבית היחיד שעלה לנגד עיני היה הבית הפרטי שלי. הבית שלי, שאמנם לא קם ונחרב, אלא למעשה לא קם בכלל, ובעצם - בכך נחרב לו מדי יום שחולף, שהרי כבר אמרנו ש"דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו", לא?

בדקה המדויקת הזו, 12:46, במקום לפנות לקב"ה ולבכות יחד איתו על חורבן הבית שלו, פילחה לי את הלב זעקה מרה: "אתה מבקש ממני לבכות על חורבן הבית שלך. אבל אתה, ה', אתה בוכה איתי על חורבן הבית שלי? אתה מזיל דמעה על בטן שנשארת עקרה? על לב שאינו למוד אהבה? על ידיים שלא מחבקות אף אחד, וכתפיים שלא זוכות לחוש מחובקות? על בחורה שאף אחד לא בחר בה? על כוחות חיים מבוזבזים? על שנים שעברו ולא יחזרו? על תקוות שנגוזו, חלומות שהלכו ואינם? על עיניים רכות משנים של בכי, וכרית ספוגת דמעות ישנות וחדשות? על שפתיים סדוקות שלוחשות תפילה נושנה שלא נענתה? על אוזניים שצורמות מלשמוע צחוק ילדים? על אמונה שמתחזקת, ומתפוררת, ומתחזקת ומתפוררת לה שוב, ורק מתחננת למעט יישוב הדעת? על אובדן התמימות? על ביזוי כבודי, יום יום, בעודי מוצגת החוצה כמוצר המוצע לרכישה, שוכחת מזמן שאני בת מלך וכבודי פנימה?".

הבית שלך, ה', יבנה לבסוף. יש לנו הבטחה על כך. "והָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". אבל על הבית שלי, מה יהיה?

ודמעה לא נזלה. לא על הבית שלו, וגם לא על הבית שלי. לב אטום מרוב מנגנוני הגנה שנבנו להם, לבנה אחרי לבנה, שנה אחרי שנה. בשר מת שכבר כמעט ואינו מרגיש באיזמל.

תשעה באב חלף לו, וכך גם טעמם המר של שלושת השבועות שקדמו לו. טבע העולם הוא לחזור למסלולו. הנשמה במהותה חפצה בחיים, ברוחב הדעת, במילוי ובשמחה. וכך צריך להיות.

אבל שניה אחת לפני, רגע קל לפני שכולם חוזרים לחיים וממשיכים בדרכם, אני נושאת תפילה שקטה שהרושם שנחרט בימים האלו בכל נפש - על חורבן, על צער של בית חרב, על ריחוק וגלות, על חוסר שייכות וחוסר מקום - לא במהרה ימחה מלבם. כפי שהוא לא נמחה מלבנו שלנו, לאורך השנה כולה.

תחינה פנימית שלפני שיישמע קול יבבת השופר, ישמע העולם את קול יבבת נשמתנו, המבקשת את ביתה ואת חציה השני שהוכרז 40 יום לפני צאתה לעולם.

ומעט לפני שיוכרז קבל עם ועדה "עורו ישנים משנתכם", יתגייסו כולם להבנה שיש כאן מי ש"ישנה ולבי ער", ורק מחכה שיקויים בה מאמר "המעורר ישנים והמקיץ נרדמים".

הרבה דובר על אהבת חינם בימים אלו. ובראשי מחשבה אחת בלבד: "בואו נדאג כולנו שזה לא יישאר כסיסמא נושנה. נפשיל שרוולים ונעשה כל שביכולתנו כדי להביא מזור ללבבות השבורים שמפוזרים להם בכל פינה, לסייע בהקמת בתים ובמציאת אהבה". בלי ביקורת, בלי עצות, בלי נחמה ריקה. רק להקדיש זמן ומחשבה.

זו שמצפה.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה