מגזין

חני ליפשיץ: "המפגינה שצעקה עליי רגע קודם, התנפלה עליי פתאום בחיבוקים"

אחרי שמונה חודשים בארץ, מספרת חני ליפשיץ על הבית בקטמנדו שנבזז פעם אחר פעם, על השליחות שלא עוצרת לרגע גם בארץ, ועל המפגינה שרגע אחד צעקה לעברה 'הנה הדוסית הזו', וברגע השני כבר חיבקה אותה באהבה

שתף במייל
| ז' חשון התשפ"א |
(בעיגול: חני ליפשיץ)
whatsapp
אא

כבר מעל חצי שנה שחזקי וחני ליפשיץ, שליחי חב"ד מזה 20 שנה בקטמנדו, נמצאים הרחק ממפעל חייהם. "הבית שלנו ובית חב"ד נותרו ריקים, ועם הזמן נבזזו פעם אחר פעם. המחשב הגדול, ציוד ההגברה והמקרן כבר אינם, וגם גיטרות שמטיילים השאירו, קצת כסף שנשאר ודברים נוספים", אומרת חני. "אנחנו מתגוררים עכשיו בירושלים, וכבר מבינים שלא נוכל לחזור לבית שלנו כפי שהוא, אלא ניאלץ לשקם אותו קודם. זו תחושה לא קלה, צריך הרבה אמונה וביטחון כדי לעמוד בזה, אבל אחרי שתמיד אמרנו למטיילים, כאלה שנגנב להם התיק או קרתה להם איזו תאונה, שהכל מאת ה' והכל לטובה, אנחנו משתדלים עכשיו לחיות את זה בעצמנו". 

 

הולכים אל הלא נודע

כבר לפני פסח, הבינו בני הזוג ליפשיץ לאן נושבת הרוח. "וידאנו שכל המטיילים עוזבים את נפאל, והגענו גם אנחנו לארץ באחת הטיסות האחרונות", אומרת חני. "נפאל היא מדינת עולם שלישי, ואין אפשרות להישאר בה בתקופה כזו. כבר 8 חודשים שיש שם סגר מלא, אין טיסות בכלל, ועם זאת התחלואה רק גוברת ואלפי אנשים מתים. גם המציאות הכלכלית בקטמנדו קשה מאד, שכן זו עיר המתבססת על תיירות, ולכן רבים ממש סובלים בה עכשיו חרפת רעב".

נפאל (צילום: shutterstock)

חשבתם שזה ייקח כל כך הרבה זמן?

"לא, אפילו לא לרגע, ולכן חפצים רבים שלנו, ובתוכם חפצים אישיים, נשארו בבית שם. היה נראה לנו שתוך 3-4 חודשים אנחנו חוזרים, כי הקורונה בהתחלה נראתה כמו איזה מן קוריוז לא הגיוני. אני עוד זוכרת איך בתחילת המגיפה הזהרנו מטיילים שיתרחקו מבעלי חזות סינית, הנמצאים בהמוניהם בנפאל, וכיום נראה לי שאם סיני היה רואה ישראלי, הוא היה מעדיף להתרחק ממנו".

זו בטח תחושה לא קלה, לראות את הבית שהשקעתם בו כל כך עומד עזוב ומרוקן?

"כן, אבל כבר השלמתי עם המציאות הזו, וגם אין כל כך על מי לכעוס. מדובר על אנשים שגונבים חפצים כדי למכור אותם בכמה פרוטות ולקנות אוכל לילדים שלהם. לשמחתי, אני לא מאוד נקשרת לדברים חומריים, ויודעת שמה שחשוב לי באמת - בעלי, הילדים ובית חב"ד, ממשיכים להתקיים. אמרתי לילדים שכאשר נחזור לקטמנדו נשכור חדרים בגסטהאוס עד שנצליח לשקם את הבית שלנו ואת בית חב"ד, והם כבר מתגעגעים ומחכים לחזור למרות הכל". 

אבל לא רק המקום השתנה עבור משפחת ליפשיץ, אלא גם האווירה. "כבר 20 שנה שאנחנו יושבים בליל הסדר עם 2,000 איש, ובפסח האחרון היינו רק שמונה. גם בראש השנה, במקום להיות עם 1,500 איש שוב היינו לבד. בהתחלה זה היה קצת מוזר, עם מן שקט באוויר, וסימני שאלה שריחפו מסביב - איך בכלל עושים את זה? ואיפה כולם? אבל פתאום צחקנו וכל המתח נפרץ. זו הפעם הראשונה בחיי בה אני רואה את הילדים שלי שרים בעצמם 'מה נשתנה', וגם הפעם הראשונה בה אנחנו יושבים ולומדים רק איתם פרשת השבוע סביב השולחן. אז אני מבינה שעכשיו השליחות העיקרית שלי היא להיות אמא ואישה. נכון שהלב מתגעגע לבית בקטמנדו ולאורח החיים ההזוי והמשוגע שהתרגלתי אליו, אבל אם עד היום חיינו חיי ציבור, אני מרגישה שעכשיו יש כאן איזושהי הזדמנות. ה' עצר אותי ואמר, 'השליחות שלכם מקסימה, אבל עכשיו יש זמן שבו זה רק את, חזקי והילדים', ואחרי 20 שנה יש לי את הזכות להיות איתם במאת האחוזים".

ליל הסדר בקטמנדו

מבחינה כלכלית, איך אתם מסתדרים עכשיו?

"גם בנפאל הצד הכלכלי תמיד היה בניסי ניסים, ואני כבר למדתי לא לדאוג בכלל על עניין הכסף, ולחיות באמונה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד סופה. אז עכשיו יש לנו את השיחות שאני מעבירה, שממשיכות גם בזום, ומעבר לכך אני באמת לא דואגת, כי קטן על הקב"ה להביא לנו כסף. בכלל, אורח החיים המיוחד שלנו לימד אותי לשחרר, לחיות את היום, ולא להיכנס לדאגות וחרדות, ואני מרגישה שזה גם אחד המסרים החזקים של התקופה הזו, לחיות באמונה וביטחון".

 

לא להשאיר שום יהודי מאחור

חיים בחוסר ודאות, כפי שהם חווים עכשיו, הם לא דבר חדש עבור בני הזוג ליפשיץ. "הגענו לנפאל כשחזקי היה בן 25 ואני בת 22, עם תינוק קטן בידיים", אומרת חני. "אף אחד לא חשב שאפשר יהיה להחזיק מעמד במקום פרימיטיבי כזה, וכל הזמן חיפשו את הזוג המשוגע שיסכים לקחת על עצמו את השליחות. אז אנחנו היינו המשוגעים שהסכימו ללכת לשם, כשלאורך כל השנים הדהד בראש שלי המשפט של הרבי מליובאוויטש: 'שאף יהודי לא יישאר מאחור'. את המקום הזה בנינו בעשר אצבעותינו, כשההשראה הגדולה של הרבי עומדת לנו מול העיניים. זו שליחות 24/7, ימים ולילות, שבתות וחגים, זה להיות הדמות שנושאים אליה את העיניים ומניחים את הראש על הכתף שלה כשכואב". 

מידי שנה עוברים בבית חב"ד קטמנדו לפחות 20,000 איש. "אף פעם לא באמת ספרנו, אבל בכל פעם שהיינו מגיעים ארצה היו עוצרים אותנו ברחוב הרבה מאוד אנשים, וזה הראה לנו עד כמה המעגלים הם רחבים. לבית חב"ד הזה הגיעו אפילו אנשים שלא היו מוכנים להיכנס לשום מקום יהודי אחר, כי זה מקום קסום, שכל מי שמגיע אליו זורק את התלבושת החיצונית ופותח את הלב".

איך מצליחים לעמוד בכל העשיה האינטנסיבית הזו?

"אנחנו מחזיקים זה את זו - חזקי ואני, ויש בינינו קשר עמוק ומטרה משותפת מול העיניים - להחזיק ולקיים את בית חב"ד יום יום שעה שעה. מעבר לכך, יש גם הרבה דברים שלמדתי עם השנים. כך למשל, בשנים הראשונות לשליחות, לא ידעתי איך לייצר לנו פרטיות. הבית שלנו היה בתוך בית חב"ד, והסלון שלנו היה בעצם הסלון של כולם. לפעמים כשאני מסתכלת לאחור על חני הצעירה, עם 4 ילדים קטנים, שגרה בתוך כל ההמולה הזו, עולה בי השאלה: 'איך עשית את זה לעצמך?' בעבר גם היו לי נקיפות מצפון אם לא הייתי בבית חב"ד כל הזמן, אבל עם השנים למדתי להפריד בין הבית לבית חב"ד, לתת לילדים את הזמן שלהם ולדאוג גם לזמן פרטי משלי. היו, למשל, פעמים בהן הלכתי לבית מלון בקטמנדו ופשוט שכבתי על המיטה והקשבתי לשקט. כל אישה לומדת עם השנים איך לעשות איזונים מדויקים יותר, רק שאצלי זה היה יותר בגדול. אם היו אומרים לי בגיל 22 שכך ייראו החיים שלי אולי הייתי קצת נבהלת, אבל מרגע שהגענו לשם נשאבנו לזה, ובמבט לאחור אני יכולה לומר שהחיים שם הם תמיד מטורפים, אבל לא הייתי מחליפה אותם בחיים אחרים".

איך חיים הילדים בתוך השליחות?

"הילדים שלנו לא היו קופצים כל היום על הכתפיים של המטיילים, אלא היו עם סדר יום מאד ברור וקבוע, תוך כדי שמירה קנאית מצידי על פרטיותם. בשנים האחרונות הגיעו ללמד אותם מורות מהארץ, והיתה לנו הפרדה ברורה בין הבית לבין בית חב"ד. יחד עם זאת אני לא נאיבית, ויודעת שיש דברים שמפספסים באורח חיים כזה. אלה לא חיים סטנדרטים כמו של כל משפחה, אבל כשאני רואה את הילדים שלי עם לב הזהב הטהור שלהם ועם החסד שיש בהם, אני לא מצטערת בכלל. מעבר לכך, בכל הפעמים ששאלתי את הילדים הגדולים יותר אם נחסר מהם משהו, הם אמרו שלהפך - הם חיו חיים מאד מלאים. אז אין לי רגשות אשם, ואני יודעת שנתנו להם את הכי טוב שיכולנו".

במשימת סיוע לעם הנפאלי

 

שליח הוא שליח בכל מקום

את השליחות שהתחילו בנפאל, ממשיכי בני הזוג גם בארץ. "לאורך השנים ראיתי איך אנשים הגיעו לנפאל מתוך תחושת חיפוש או בדידות, מתוך זה שהנפש שלהם רוצה למצוא משהו, ובתקופה האחרונה הבדידות והחיפוש הם עמוקים בהרבה", אומרת חני. "יש עכשיו הרבה אנשים שצריך לדאוג להם, במיוחד כאלה שחווים רווקות מאוחרת, ואני כל הזמן בשיחות עם אנשים שמרגישים לבד, לראות מה שלומם ולעזור להם. בנוסף, לא מעט מטיילים ומטיילות שהיו אצלנו בנפאל, מוצאים אצלנו בית עכשיו בירושלים. חזקי ממשיך עם שיעורי תורה לתרמילאים מהעבר, ואני מעבירה הרצאות למגוון רחב של קהלים". 

עם זאת, חשוב לחני להדגיש שהעשיה הזו לא קשורה להיותם שליחי חב"ד. "אנחנו לא עושים את זה בגלל שבחרנו להיות שליחים, אלא בגלל שאנחנו לא חיים רק את החיים של עצמנו, ורואים את גם את מי שנמצא מסביב", היא אומרת. "אז נכון שזה לא נפאל פה, ולא כולם באים אלינו, אבל עדיין אפשר לעשות כל כך הרבה - לעודד אנשים בודדים או לעזור למי שנמצא במצב כלכלי לא פשוט בעזרת חיבור לאנשים הנכונים. החסד הוא לא תלוי זמן ומקום, וכשחיים בתודעה כזו, זה לא משנה איפה נמצאים. מי שבוחר לעשות זאת נותן את האור שלו בכל מקום. מעבר לכך, יש שרשרת הדבקה במעשים טובים. אדם שנותן גורם למי שקיבל ממנו לתת, וכך הנתינה ממשיכה הלאה, ובסוף גם חוזרת למי שהתחיל בה. חסד או מילה טובה לא הולכים ריקם, ועם השנים אנחנו מגלים איך פעם אנחנו נותנים ופעם מקבלים".

גם האהבה הגדולה של חני לכל אדם, חוזרת אליה עכשיו. "אנחנו פוגשים פה בארץ את החבר'ה מנפאל, ורואים איך המעשים הכי קטנים ופשוטים שעשינו שם, השפיעו הכי הרבה. אנשים באים ומספרים לנו איך החיוך שבו קיבלנו את פניהם שינה להם את כל ההסתכלות על אנשים דתיים. לפעמים הגיעה מישהי עם תרמיל גדול לבית חב"ד, קצת נבוכה ומבולבלת, ואני רק עזרתי לה בהתמצאות במקום והסברתי לאן כדאי לה ללכת. עבורי זה היה כזה דבר קטן, אבל עבורה זה היה דבר גדול. אז נכון שהיו לנו גם לא מעט מקרים הירואיים של טיסות להרים כדי להציל מטיילים או עזרה לאנשים שהיו בסכנה, אבל מה שהכי נגע באורחים שלנו, היו דווקא מילים טובות שנאמרו, והתחושה שאוהבים אותם בלי קשר לאיך שהם נראים, אהבה שאינה תלויה בדבר".

במשימת חילוץ בהרים

אפילו לשכנים הנפאלים ממשיכים בני הזוג ליפשיץ לסייע. "מידי יום פונים אלינו כמה וכמה נפאלים שמתחננים לעזרה במציאת עבודה, בתוך המציאות הלא פשוטה ששוררת שם, ואנחנו משתדלים לעזור להם בזכות הקשרים הרבים שיצרנו במקום".

מאיפה הכוחות לעמוד בכל זה, יחד עם כל השינויים שעברתם בשנה האחרונה?

"מה שבעיקר נותן לי כוח עכשיו, הוא הנתינה לאחרים. דווקא העובדה שאני דמות שבאים להתייעץ איתה ומצפים ממנה ליותר, מעודדת אותי לא להישבר. אחרי שאני חוזרת ואומרת לאנשים שהכל לטובה ושה' מנהל את העולם בחסד וברחמים, הדיבור הזה עוזר גם לי לא לשקוע בדאגות, אלא לשים דגש על הטוב ולהצליח להתמודד".

 

"השנאה הפכה בן רגע לאהבה"

מאז שנולדה, גדלה חני על האהבה לכל אדם, זו שממיסה גם את הלבבות הקשים ביותר. "כשהיינו ילדים, אבא שלי היה מקפיד על כך שנאמר 'שלום' לשומר שיושב בכניסה לכל חנות, ואפילו מחזיר אותנו אחורה אם לא אמרנו. מבחינתו גם לאנשים הכי פשוטים היתה נוכחות, והבית היה מלא בחסד", היא אומרת. "בנוסף, בשכונה בה גדלתי ברחובות, החברה היתה מגוונת מאד, ובשעות הצהריים שיחקנו כל הילדים יחד - דתיים וחילונים. ידעתי שאני היא זו עם השרוולים והגרביים הארוכים, ושיש חברות שנראות אחרת, אבל זה אף פעם לא הפריע לאף אחד, והיה ברור לנו שכולם הם אנשים טובים. העין הטובה ואהבת ישראל שראיתי בבית הוריי הולכים איתי עד היום, ומעולם לא הייתי אדם של מגזר, אלא אחת שמשתדלת לקחת את הטוב מכל אחד".

כיום, מול השדר של החדשות, של ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חיה חני את העולם כל כך אחרת. "אנחנו מתגוררים עכשיו קרוב לאזור שיש בו הפגנות מידי יום בשעות הערב, ולפעמים מתחשק לי לומר למפגינים שיעזבו את 'כן ביבי לא ביבי', כי בזמן הזה אפשר ללכת לבקר מישהו בודד או להאיר פנים למי שצריך. המלחמות האלה כל כך לא משקפות את מי שאנחנו באמת, ואפשר לראות זאת אצל החבר'ה שבאים אלינו, איך הם יושבים לדבר וללמוד, ומיד נופלות כל המסכות, הלב נפתח והנשמה מתעוררת". 

את החיבור הקיים בין הקצוות השונים בעם, ראתה חני לא מזמן באופן מוחשי ממש. "לפני שבועיים עשיתי הליכה, עברתי גם באזור ההפגנות, ולפתע נעמדה מולי אישה גדולה וחסמה לי את הדרך. היא אמרה לי: 'הו, הנה הדוסית הזו, מה יש לך להגיד?", והמשיכה להתגרות במילים, "לכו, לכו, גם כן אתם". נעמדתי שם מולה, הסתכלתי בפניה וחייכתי באהבה. ראיתי בעיניים שלה את מה שהיא רואה - אישה בלבוש חרדי, שונאת חילונים, מאלה שהם בעד ביבי ומאותם שמפיצים את הקורונה. באותו רגע ראיתי שיש לה על התיק מחזיק מפתחות מהודו, ואמרתי לה 'וואי, מחזיק מפתחות יפה'. לרגע נראה חוסר ההבנה בעיניים שלה, והעוקץ שהיה שם הלך והתפוגג. המשכתי לומר לה, 'אם תרצי, אני יכולה להביא לך עוד אחד כזה', וכשהיא לא הבינה על מה אני מדברת, הסברתי: 'אני גרה שם'. היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה ושאלה, 'איפה זה שם?', מבחינתה היה נראה שאני יכולה להגיע מקסימום עד ברוקלין, לקבר של הרבי מליובאוויטש. אבל אני עניתי, 'אני גרה בנפאל', ובאותם רגעים ראיתי איך עיניה של המפגינה מתעגלות בתדהמה. היא אמרה לי 'לא יכול להיות, את מבית חב"ד בקטמנדו?ֱ', ופתאום כל השנאה שהיתה בה פינתה את מקומה להערכה גדולה. היא סיפרה לי בהתרגשות איך רק שנה קודם הבן שלה טייל בטראק בהרים, נפגע ממפולת סלעים שהיתה מקום ושבר את צלעותיו. חזקי, בעלי, הוא זה ששכר מסוק פרטי והגיע תוך שעתיים למקום כדי להוציא אותו משם, ובאותו זמן ממש היא היתה בקשר טלפוני צמוד איתי, עד שעות הלילה המאוחרות. עוד לפני המסע, ציידנו את בנה בטלפון לוויני, דרכו הוא יכול היה להתקשר אלינו ולהודיע על מצבו, ולאחר שאושפז הגעתי לבקר אותו יום יום ולהביא לו את הדבר היחיד שהיה באפשרותו לאכול באותו זמן - מרק חם. כשהבינה אותה אישה שאני היא זו שסעדה את בנה בתקופת חליו, היא התנפלה עליי בחיבוקים, ושאר האנרכיסטים מסביב לא הצליחו להבין את פשר השינוי בהתנהגותה. הדמות עם המחלות המדבקות הפכה בין רגע לזו שהצילה את החיים של הבן שלה, ובאותם רגעים כל החומות נפלו מאליהן. אמרתי לה אז, 'את רואה? אנחנו בסך הכל אחד. כשהסתכלת עליי בהתחלה מה ראית? ואיך גילית פתאום שהמציאות היא אחרת".

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה