סיון רהב מאיר: הקורונה היא הסופה שמטלטלת את חיינו, ההזדמנות להתעורר

את תפילת "כל נדרי" שמענו במגרש חניה פתוח. חיים אדלר, חזן עולמי, רגיל להוביל את התפילה בבתי כנסת מפוארים יותר, לא בין בלוני גז ותיבות דואר. אחרי התפילה הקצרה אמר שהפעם האחרונה שבה נאלץ לקצר בתפילתו הייתה גם כן ביום כיפור. ב-1973 ניגש אליו הגבאי באמצע התפילה, וביקש שיזדרז כי פרצה מלחמה. בהמשך קראו גם לו לקרב.

את תפילותשחרית ומוסף התפללתי בבית, קרוב למזגן, רחוק מהשמש. מהחלון ראיתי תמונה מוזרה: אנשים סוחבים כיסאות פלסטיק, מתיישבים מתחת לצליות הרבות שנפרסו בשכונה. האם זה יום כיפור עלוב ועצוב, או מרגש ועוצמתי? דבר אחד ברור, זה יום כיפור שלא יישכח

בתפילת מנחה קראו לבעלי להשלים מניין לשכנים שנכנסו לבידוד רגע לפני הצום. מסוג ההקפצות של הימים המוזרים האלה. עשרה גברים עמדו שם מתחת לחלון, נושאים עיניים לקומה השלישית. השכן שדיבר לפני התפילה אמר שאנחנו מתמקדים שוב ושוב בתפילות על הקורונה. שואגים את המילים "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך". אבל אנחנו צריכים לבקש גאולה שלמה, עולם מתוקן לגמרי, לא להסתפק בתפילות למציאת החיסון.

תפילת נעילה בגן ציבורי. כשכבר החשיך, האתגר היה למצוא מקום מואר מתחת לפנס רחוב ועדיין לשמור על ריחוק חברתי משאר המתפללות. וגם לא למעוד בין הבימבות וכל צעצועי הילדים שהיו מפוזרים על הכביש. בקצה הרחוב ראיתי את פרופ' רעננה מרידור, בת 97, יקירת ירושלים. כל שנה, מאז שחרור הכותל, היא וכל שבט מרידור הולכים ברגל לכותל המערבי ביום הזה. השנה, לראשונה מזה 53 שנים, הקורונה השאירה גם את הלביאה הזו קרוב לבית.

אנשים יצאו למרפסות, אחרים עצרו את הריצה או הטיול עם הכלב כדי לשמוע קול שופר בצאת הצום. יעקב ברגמן, תושב השכונה שכמו רבים הפך לשליח ציבור ולרב ולנואם בגלל המניינים הקטנים, אמר לקהל שיש בעולם שני מודלים לתשובה, לשיפור: אברהם אבינו שינה את חייו בעצמו, מתוך מחשבה, ללא כל מצוקה חיצונית. יונה הנביא – שאת סיפורו קוראים ביום כיפור – התעורר רק אחרי שהושלך מהספינה, בגלל גלי הים הסוערים. עד לפני כחצי שנה חיינו חיים שלווים, הוא אמר, בלי שום כוונה להשתנות. הקורונה היא הסופה שמטלטלת את חיינו. זו הזדמנות להתעורר, להשתפר, לחשוב מה לתקן.

זה הזמן לאיכות

דיני פרוינדליך חזרה לסין. שליחת חב"ד בבייג'ינג הפכה לסמל מאז פרצה הקורונה. היא ובעלה הרב שמעון התראיינו והסבירו לעולם היהודי כולו עד כמה המגיפה רצינית, וגם עזרו לישראלים הרבים שעזבו את המקום, ולבסוף עזבו בעצמם. רק כעת קיבלו אישור לחזור, ולפתוח מחדש את בית חב"ד. הימים הראשונים שלה השבוע בסין היו קשים. כולם נעלמו. כל הסטודנטים, אנשי העסקים, אנשי אל-על, עובדי השגרירות, התיירים – כבר לא שם. היא ובעלה היו רגילים לארח מאות אנשים בשבתות, לנהל בית ספר יהודי, מסעדה כשרה, ועכשיו צריך לעבוד קשה רק כדי שיהיה מניין.

המסקנה שלה, בריאיון לעיתון "כפר חב"ד", היא חשובה במיוחד: "בהתחלה כמעט בכיתי. השוויתי את תקופת החגים הזו לתקופת החגים בשנה שעברה, אז חיפשנו מהיכן להביא עוד שולחנות וכיסאות לכל הסועדים. אבל אז הבנתי שהשליחות שלי כעת היא שונה: צריך להתמקד באנשים המעטים שיש פה. ליצור קשר קרוב, משפחתי, עמוק יותר. זה הזמן ל'אחד על אחד'. עכשיו זו לא הכמות, עכשיו זו האיכות. שיחות נפש וחברות כזאת – אלה דברים שלא הגעתי אליהם לפני הקורונה".

נדמה לי שהמסר הזה רלוונטי לכולנו. זה הזמן להתכנס פנימה ולא החוצה. להבין שהתקופה הקשה הזו יוצרת הזדמנות ליצור קשרים עמוקים יותר עם מי שסביבנו, להכיר את המשפחה הגרעינית כפי שמעולם לא הכרנו. השליחות של כולנו משתנה כעת.

איך מגיעים לאחדות ולשמחה?

בגדול, אנחנו זקוקים כעת לשני דברים – אחדות ושמחה. יותר סולידריות וערבות הדדית והרגשה שאנחנו נאבקים ביחד, ויותר אופטימיות ותחושה חיובית ביחס למצב. ובעצם, אלה שני הערכים המרכזיים בחג הסוכות. זה חג שמסמל חיבור ואחדות (מדברים בו על "סוכת שלום", ועל ארבעת המינים שמסמלים את חלקי הציבור השונים) וגם חג שמכונה "זמן שמחתנו", ועליו נאמר: "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

אז איך מגיעים לשני היעדים הנכספים האלה? איך מאחדים את כולם, וגם גורמים להם לשמוח? התשובה היא: סוכות מגיע אחרי ראש השנה ואחרי יום כיפור. יש סדר מסוים בחגי תשרי, והוא לא סתמי. רק אחרי ימים של אחריות ורצינות, של חשבון נפש וצום – מגיעים אל סוכות. רק אחרי שכל אחד אומר "אשמנו, בגדנו" ויודע איפה הוא עצמו טעה ולא רק הזולת, אפשר לעלות שלב. כשכל אחד דואג באמת לתקן את עצמו, מיד יש יותר שותפות ויותר שמחה. הלוואי שהמהלך הזה של חגי תשרי לא יישאר רק בלוח השנה.

חג שמח, חג של אחדות.