"תהומות", פרק כ' - שבת היא מלזעוק

הכל מוכן לשבת, נותר רק להדליק נרות. רק להדליק נרות. שירי פוסעת במהירות מהמקרר לפלטה, ומהפלטה לשולחן הערוך. בטוח שיש עוד משהו לעשות, זו הרי השבת הראשונה שהם מכניסים לבד. רק אבא והיא. היא בטוחה שהם שכחו משהו חשוב, אבל לא. הכל ממש מאורגן. אבא סימן ווי על כל הסעיפים ברשימת ההכנות לשבת, והצפצוף הראשון כבר נשמע מגג הבניין שמעבר לכביש. 

הידיים שלה רועדות. הנה, היא מגלה "כרבולת" בתסרוקת של אילי. זה מצוין. 

"בואי אילי, צריך לעשות לך קוקו חדש", היא קוראת בחופזה, מפרקת לה את הקוקו, אבל הידיים לא מפסיקות לרעוד. אחר כך הכיפה של יודי נראית לה לא מהודקת היטב אל התלתלים. היא מביאה עוד סיכה. מסדרת אותו.

אבא שלה עוקב אחריה, היא מרגישה במבטים שלו.

"שירהלה", הוא קורא לה, בעדינות, הקול שלו צרוד. הידיים של אבא רועדות בשעה שהוא נוטל את הגפרור מן הקופסא. הגפרור דולק בין אצבעותיו, אבל הידיים שלו עדיין לא זזות. אבא מכבה את הגפרור ומדליק גפרור אחר.

הוא מביט לתוך עיניה, כמו מבקש את הסכמתה, למלא את מקומה של אמא. נעשה את זה שירהלה, כן? הוא לא שואל.

כן. היא מהנהנת. ממצמצת. בולעת את המליחות. אבא מדליק נרות. 

אבא. מדליק. נרות שבת. הוא מקרב את הגפרור אל הנר הראשון, השני, השלישי... והשישי.  הלב שלה צורח.

יודי מתחיל לשיר,"אבא ידליק נרות, אבא יעשה קידוש, מחר שבת מחר שבת, שבת קדש".
שירי מרימה אותו, מנשקת את לחיו, מסתירה את דמעותיה. שלושה חודשים חלפו, ויודי בן השנתיים וחצי מקבל את המציאות כמו שהיא. שכח שפעם היתה כאן אמא.

אחר כך הכל שגרתי. אבא יוצא לבית הכנסת. אילה ונעה הולכות ל'שמירת הלשון'. שירי יושבת עם יודי על הספה, מתפללת איתו קבלת שבת, מעלעלת בדף הקשר וביצירות שהביא מהגן.

אחר כך יודי מאבד סבלנות.

שירי מביאה לו את קופסת המכוניות שלו, חוזרת לספה, יושבת ובוהה ביודי המשחק, ובנרות השבת המרצדים מולה.

אין לה חשק לקרוא. אין לה חשק לעשות כלום. מה היתה עושה בליל שבת כשאמא היתה כאן?

לפעמים היתה יוצאת לתמי, לפעמים תמי היתה מגיעה לכאן. הן היו מסתגרות בחדר שלה, מפטפטות, צוחקות. למה לא ניצלה את הזמן לשבת עם אמא, לשוחח איתה, לשמוע אותה? עכשיו יש לה פתאום כל כך הרבה שאלות לשאול את אמא. איך החמיצה את ההזדמנות? איפה היה השכל שלה, כשהיה צריך לנצל כל רגע? 

שירי חובטת בתסכול בכרית הנוי. טעם רע, מר מאד ממלא את פיה, וגורם לה לכווץ חזק את שרירי הפנים.

שבת היום. שבת היא מלזעוק. שבת היא מלבכות. שבת היא מלאסוף חפצים מרחבי הבית. איסוף החפצים מרגיע אותה, משקיט קצת את כווית הגעגועים הלוהטת, ממלא קצת את הריק האפל שנפער בתוכה, אבל בשבת אסור. בשבת היא יכולה רק לשבת מול הנרות שאבא הדליק, ולהיפגש פנים מול פנים עם הריק שבפנים. אין לה לאן ללכת, כי להרגשתה, לתמי נמאס קצת ממצבי הרוח שלה, ובצדק. היא נעשתה קצת מסוייגת. ובמחשבה שניה, היא גם לא רוצה ללכת לתמי, טוב לה לשבת כאן, להיזכר באמא, ולהתייסר מכך שלא ניצלה את הזמן עם אמא. זה מה שהיא בטוחה שטוב לה עכשיו. אולי היה לה טוב עכשיו לדבר עם אפי? הדיבור עם אפי תמיד מכבה קצת את הבערה הפנימית, ואפי גם קשורה לאמא. כל מה שקשור לאמא, מנחם אותה.

אבל אפי לא מגיעה מעצמה, וגם לא מזמינה אותה, והיא לא רוצה ללכת אליה בלי הזמנה, כבר הבינה שלאפי קשה איתה.

הזמן חולף די מהר עם כל המחשבות והדמיונות. אחר כך חוזר אבא, וחוזרות אילי ונועה. הבית מתמלא. שרים 'שלום עליכם'. אבא עושה קידוש ובוצע את החלות. שירי קמה ומגישה, מאכילה את יודי, ומפנה מנה אחר מנה. אבא שר. הילדות מספרות מה למדו בכתה. הכל כל כך רגיל, כמו שבת של פעם, ושירי עסוקה מאד. היא בתפקיד. אין לה זמן להסתכל למקום של אמא. אין לה זמן להתגעגע.

בבוקר, השכנה מירי עזרא מכניסה צלחת עם עוגת גבינה, שיהיה לקידוש. מירי היתה חברה טובה של אמא, אבל לשירי אין כוח לדבר איתה. היא אומרת תודה ורוצה לסגור, אבל השכנה מציצה קצת פנימה, מנסה לרחרח את המצב בבית.

"הכל בסדר?" היא שואלת בסוף.

"הכל מצוין. תודה רבה", עונה שירי וסוגרת את הדלת.

לסעודה שלישית הם הולכים לסבתא. סבתא ממש התנגדה לרעיון של שבת לבד בבית. אבא שכנע אותה, שככה הכי טוב להם, בסוף התפשרו, שלפחות לסעודה שלישית יבואו אליה. 

גם סבתא שאלה, ממש כמו מירי עזרא, מה קורה, ואיך עבר.

"מצוין", ענתה שירי שוב, וחשבה פתאום, שהשבת באמת היתה נחמדה, למרות החסר, ועל אף העצב והגעגוע. היה להם טוב להיות רק הם ביחד, בלי אורחים, ובלי התארחויות.

"היה כיף", אישרה נועה בחיוך הביישני שלה.

"היה טעים. שירי בשלנית מצוינת", הוסיפה גם אילי.

שירי הרגישה איך הסיפוק מפלס דרך אל ליבה הגדוש בכאב. לתאומות טוב בבית. יש שכר לעמלה ולמאמציה.

"ואבא מדליק נרות, לא אמא", צייץ פתאום יודי מהעגלה. שירי פוערת את פיה בהפתעה, לא יאמן כמה הוא קולט, והיא עוד חשבה אתמול שהוא שכח את אמא. ההבנה הזו מגדילה את הסיפוק שבלבה. לאוסף שלה יש מטרה נוספת, גם יודי הקטנטן שלה לא ישכח את אמא. 

*
אפי:

אבא חוזר מהתפילה, ואני צריכה לצאת עכשיו מהחדר, למרוח חיוך על הפנים ולצאת אל הסלון, אל שולחן השבת הערוך. 

לצאת לאבא ולאמא, ולראות בפנים שלהם שמחה מעורבת בעצב. לצאת אל חיהלה, אחותי הקטנה, האמא הטרייה. לצאת אל הגיס, אלי, שמחזיק את התינוק שלו בידיים רועדות מהתרגשות. לצאת אל האחיין שלי בן היומיים וחצי, ולחייך, לחייך עד שיכאבו כל השרירים בגופי.

זה קרה בליל חמישי, אחרי שחזרתי מהכותל. לפני שיצאתי לא רציתי להבין, אבל כשחזרתי הביתה, הבנתי את פשר ההתלחשויות הנסערות של אבא ואמא. אמא לא היתה בבית. אבא סיפר לי, חשש ומבוכה מתגוששים במילותיו: אמא נסעה עם חיהלה לבית חולים בשעה טובה.

בשעה טובה, לחש הפה שלי. הכל מובן. קשה לבשר בשורות כאלו לאחות מזדקנת ובודדה בת שלושים וחמש. 

המוח נאטם, הולך בדרכו של הלב, שכבר מזמן אטום. לא רציתי לחשוב. לא היה לי כוח ולא מקום להכיל את הדבר הזה. חיהלה התינוקת שלי. חיהלה שנולדה כשהייתי בת חמש עשרה וחצי. חיהלה שגידלתי וטיפחתי, קניתי ולימדתי, ואפילו קמתי אליה בלילות כשבכתה. חיהלה נוסעת לבית חולים ללדת תינוק משלה.

אי אפשר לחשוב על זה בכלל, רק לקחת ספר תהילים ולקרוא פרק אחר פרק, בלי להפסיק, כמעט בלי לנשום, שלוש שעות וחצי. אחר כך להירדם עם הספר ביד, לחלום חלומות משונים, מעוותים ולהתעורר לקול צלצול הטלפון, לשמוע את הסבא הנרגש צוהל אל השפופרת, "מזל טוב! מזל טוב! חיה ילדה בן".

עכשיו חיהלה, אלי והתינוק כבר כאן. הם השתחררו ביום שישי, ובאו ישר לכאן. אמא הכינה להם חדר יפה, ואבא קנה את כל הציוד ל"שולם זוכר". ציפי הכינה סיר מלא ארבעס ושלחה עם בנה, ורק אני סגורה כאן בחדר מאז שחזרתי מהעבודה. כואב לי הראש. כואב מאד, וכולם מתחשבים בי, כמובן. מאד מתחשבים.

כבר למחרת הלידה, נכנסתי לחנות 'פצפונים' לקנות מתנה לחיהלה. זהו הדבר הקל בשבילי. כבר עשרות פעמים קניתי אוברולים קטנטנים ורכים, תכולים או ורודים. עשרות פעמים ליטפתי את הבד הפלומתי, הרך, וביקשתי מהמוכרת לארוז הכי יפה שאפשר. עשרות פעמים דמיינתי שאני קונה את זה לתינוק או לתינוקת הפרטיים שלי. דמיינתי את עצמי אוחזת בתינוק לבוש בבגד הקסום הזה, מערסלת אותו, נושמת חזק את הקסם... עד שהתפוגג והשיב אותי אל המציאות, כשאדמה לוהטת, חרוכה מלחכת את כפות רגליי.

וזה היה עדיין החלק הקל. החלק הקשה יותר הוא ההתמודדות מול האנשים. ללכת למסור את המתנה ליעדה. לחייך, כשבפנים הכל בוכה. לאחל, כשבתוכי הכל ריקן. 

שוב, לאכזבתי, אני נוכחת לראות, שאינני צדיקה כמו כל הצדיקות מהספרים, ששמחות בלב שלם בשמחתם של אחרים. עדיין לא. אני עדיין מקנאת באלו שזכו להינשא בגיל צעיר, ללדת ילדים, ולחיות חיים נורמליים ורגילים. עדיין הצביטה החזקה הזו שלא משתתקת. 

אף אחד לא לוקח לי, ולכל אחד יש את המסלול שלו. כל אחד וה'בשערט' שלו. הזמן שנקצב לי משמיים- בוא יבוא. אני כבר לא משננת את המשפטים האלו. הם חרוטים בתוכי באותיות של אש, ובכל זאת מבצבצת לה הקנאה, והכאב עוטף את הכל.

מיד אחרי הקנייה, הלכתי לבקר את חיהלה. אין לי ברירה אחרת, וכמה שיותר מוקדם, כך ייטב לשתינו. חבל על הדמעות המיותרות שלה. אם לא אבוא, היא תבכה, תצטער ותחשוב שקשה לי, ושאני כועסת שעקפה אותי. היא תחשוש להגיע לאמא לאחר השחרור, ואי אפשר לדמיין את חיהלה המפונקת חוזרת הביתה עם תינוק בן שלושה ימים. המחשבה הזו מעלה בי חיוך לרגע, מחזירה אותי לשנים בהם היה לחיהלה אוסף בובות ענק, שאת רובו אני קניתי לה. חיהלה תמיד לחשה לי בעיניים נוצצות- שהיא תהיה אמא, ויהיו לה מלא מלא תינוקים...

אז הנה, החלום שלה מתחיל להתגשם. ושלי? האם אהיה לאם אי פעם? הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא לאבד את התקווה, לתת ליאוש להשתלט עלי.

הבניין של בית החולים "מעייני הישועה" מזדקר מולי. הלב שלי מכוסה בשכבות של קרח. כמה פעמים כבר ביקרתי כאן? אי אפשר למנות. כן אפשר למנות את האירועים המשפחתיים בהם השתתפתי. שמונה חתונות של אחים שעקפו אותי. תשע עשרה בריתות. ששה עשר קידושים. שתיים עשרה חגיגות חלאקה, חגיגת בר מצווה אחת שלא השתתפתי בה. בת מצווה אחת שכן השתתפתי במאמצים כבירים.

בשבוע הבא תהיה ברית נוספת, ובת מצווה של יעלי, הגדולה של שיפי.

וכשאני מחכה למעלית שתיקח אותי לחיהלה, אני לא מצליחה שלא לחשוב על הפרלינים, שעדיין לא הכנתי למסיבת בת המצווה של יעלי.