הידברות לנוער: בואו נדבר על זה - גם אני רוצה לבכות בתשעה באב!

תשעה באב. התאריך הזה אומר הכל. הצער הגדול והחורבן מנשבים, באוויר ואף אחד לא יכול להתעלם. דורות שלמים בכו ובקשו, אבא! תן לנו לחזור הביתה! לבית שלך, אנא... אך עד עתה, לא זכו הם ולא זכינו אנו. פתאום, כשאנחנו מתחזקים, אנחנו שמים לב שהקב"ה זה לא עוד ישות רחוקה – חסרת רצונות וקרבה, אלא הקב"ה הוא אבא אוהב שנותן לנו יד ללכת הביתה, ולכל מסע שאנו עוברים בחיינו הוא מתלווה אלינו ונותן לנו כל מה שצריך ברוחניותו וגשמיות מדי יום ביומו, וגם רוצה את מקומו על פני האדמה, את מקום קדושתו, את הבית האישי שלו בעולם הזה, בארץ הקודש.
בסוף כל יום אנחנו חוזרים הביתה כדי להתרענן, לשמוח ולנוח אבל בזמן שאנחנו נחים ושמחים לקב"ה אין בית.

כל כך הרבה זמן, מאות שנות גלות ועדיין סופרים, לא שבנו הביתה, אל בית אבא, בית המקדש.
ואני שואל אותך, קורא יקר, וגם את עצמי: מה אתה חושב ומה אתה מרגיש כשלך יש בית, ולאבא שלך, שהכי אוהב אותך בעולם ונותן לך כל מה שצריך מא' ועד פ' סופית - איןבית על פני האדמה?
אני לא סתם שואל... אני באמת מפנה את השאלה הזאת אליכם ואלי, ושואל - איך אתם חיים עם העובדה הזאת? האם הלב שלכם רועד או מזדעזע? האם זה מטריד אתכם? או אולי לא? כל אחד צריך לענות על השאלה מהמקום שלו בלב, ולראות מה הוא משקף לו.

כל כך הרבה זמן, מאות שנות גלות ועדיין סופרים, לא שבנו הביתה, אל בית אבא, בית המקדש. אבות אבותינו שבכו ים של דמעות בעיניהם ולא זכו, הם הכירו טוב – טוב מה זה אומר המושג "גלות", שהיו רודפים אותם, רוצחים אותם בדם קר, ממררים להם את החיים עד שהגיעו מים עד נפש ועדיין זועקים, ועוד לא דברנו על הגעגועים העמוקים והחוצבים חזרה הביתה. לארץ הקודש. לא כמונו, שרובנו יושבים בארץ ישראל, ויש לנו בית כנסת ליד הבית, חנות גלידה בקצה הרחוב וסופר בקצה השני, ומרשים לעצמנו להתלונן "איזה יוקר מחייה יש פה בארץ, העלו את מחיר הקוטג' והמילקי בשקל תשעים!", "תראה מה זה אמריקה, איזה מחירים ונופים יש שם". אבות אבותינו שלמו בחייהם, עברו מסעות שלמים להגיע לארץ הקודש ותאמינו או לא, יכול להיות שהם היו מוכרים את הבית עם הנוף המרהיב שלהם בחו"ל בשקל תשעים, רק כדי לגור בארץ הקודש ולחזור לבית המקדש, אבל משום מה, לצערנו הרב, יש עוד אנשים שמרשים לעצמם להתלונן ולהתבכיין.

חברים, לפני שאנחנו בוכים, או רוצים לבכות, בואו נעריך קודם את הקב"ה. על אף שאנחנו עדיין בגלות ולא חזרו כל אחינו ארצה, על אף שאין כל ארץ ישראל בידינו ויצר הרע משתולל ברחובות ורודפים את היהדות בכל הזדמנות אפשרית אודות לכמה אנשים חשובים שרצים לממשלה ותומכיהם בטלוויזיה, בואו נגיד תודה לבורא עולם שלפחות לנו נתן לחזור הביתה, לבית שלנו בארץ ישראל וכל אחד לביתו שלו הפרטי, נאמר לעצמנו ונפנים שזה כל כך לא מובן מאליו, כשאתה יודע להעריך את בורא עולם, את החסדים והטובות בלי די שהוא נותן לכל אחד מאתנו, יותר קל להרגיש את הצער שלו, כי כשאתה יודע שהקב"ה מיטיב לך ונותן לך ואתה לא מסוגל להחזיר לו בחזרה גם אם תרצה ובכל זאת נותן וממשיך לתת לך באהבה ללא תנאי גם כשאתה עושה דברים כנגד רצונו, כשמפנימים את זה - אז יהיה קל יותר לפתוח את הלב לקב"ה ולהיות בצער.

חשוב שנדע שאנחנו נמצאים בצער לא רק על מה שהיה בעבר, אלא בעיקר על ההווה, על שאנחנו לא זכינו עד עכשיו לראות בבניין בית המקדש ולא רק אבותינו – וכמו שאמרו חז"ל, דור שלא נבנה בדורו בית המקדש, כאילו חרב.
אבל אנחנו רוצים, ממש רוצים להיות כמו הרבנים האלה, כמו היהודים האלה שבוכים, אבל מה לעשות, לא יוצא לנו דמעה, אנחנו ממש משכנעים את העיניים שלנו להוזיל דמעה – רק אחת קטנה, אבל לא מצליחים, אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו לא בוכים אז זה לא צער שלם. אבל האמת היא, שהצער, שהוא שברון לב לא בא לידי ביטוי רק בדמעה, הוא בא לידי ביטוי בלב. ולכן לפני שמתאמצים להוריד דמעה בכוח, בואו נדבר עם הלב שלנו על היום הזה, בואו נעורר אותו לזה קודם ונפתח אותו, נשאל את עצמנו איך היינו מרגישים ללא בית, לחכות מאות שנים, עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, איך הייתי מרגיש שלכולם יש בית ורק לי לא? איפה הייתי עכשיו אם לא היה לי בית? האם אני באמת יכול לוותר על החום ואהבה של בית ולו ליום אחד? כמה הייתי מוכן לשלם רק בשביל לקבל את הבית חזרה?

לאחר שעוררנו את הלב, מה שצריך לעשות זה לדבר עם הקב"ה ולומר לו במילים הפשוטות שלנו, מה אנחנו מרגישים – אם אנחנו מרגישים שאנחנו עדיין לא מתחברים לצער של היום נבקש מהקב"ה – "אבא, קשה לי, אני עדיין לא מבין את מהות היום הזה, בגלל זה גם קשה לי להוריד דמעה, בבקשה תיתן לי להבין, אני מאוד רוצה, אני לא יכול לבד, פתח לי את הלב בבקשה", ולהמשיך לפתח שיחה. או אם אנחנו מבינים כבר את מהות היום, פשוט נאמר לקב"ה את הצער שיש לנו בלב עם כל הלב בלי לחסוך במילים – " אבא, כל כך הרבה זמן ועדיין אין בית מקדש, אני מצטער כל כך בשבילך ובשבילנו, כל כך הרבה זמן אתה מחכה, ועדיין אין, אני בטוח שזה קשה להיות בלי בית ששימח אותך כל כך, אני לא מסוגל לדמיין לעצמי יום אחד בלי הבית, כמה זה כואב וקשה, עד מתי נחכה? בבקשה אבא... אולי היום?", ולהמשיך לפתח שיחה מתוך הלב והרגש במילים שאנחנו מרגישים נכון להגיד לקב"ה.

חשוב שנזכור שלהוריד דמעה זה לא שיא היום ויצאת ידי חובה. זה חשוב, אך לא העיקר.
הדמעה היא רק סמל שנובע מהעיקר, והעיקר הוא - שהלב מרגיש את הצער והחיסרון באמת, שהשכל מבין שהמציאות של ימינו היא מציאות שאיננה שלמה ובלתי נסבלת ויש לנו עוד דרך לעבור עד הגאולה האמיתית. כשהלב והשכל מאוחדים בצער - אז אפשר לדעת שאנחנו חיים את יום תשעה באב על הצד הנכון וטהור.

כשאנחנו מתייחדים בצער עם הקב"ה ומדברים איתו על כל העניין, מכל הלב, אנחנו לא נשאר אדישים, וגם אם לא נוריד דמעה, אם הלב שלנו כבר מתחיל לחוש את רגשות הכאב והצער, אז כל מה שנותר זה לתת לזה כמה שיותר מרחב ולחוש את החוסר והקושי ולבקש מהקב"ה שרק ימשיך לתת לנו לב להרגיש.

בנוסף, אתר הידברות מציע שלל תכנים בנושא תשעה באב. במקום ללכת לישון או להעביר את הזמן, נשתדל לייחד כמה שיותר זמן להתעסקות בתכנים שקשורים בתשעה באב, כדי להיכנס על הצד הטוב ביותר לאווירת ותחושת היום. העיקר לא להחליק את היום, כי יום אחד גם לנו יהיו ילדים, ואנחנו נרצה שהם יחושו טוב-טוב את הקושי והצער של הגלות וחורבן הבית שלנו ושל כל עם ישראל. ואיך נוכל לעשות זאת אם לנו בעצמנו קשה, ואנחנו לא יודעים ומתעסקים עם זה מספיק?

ולסיום - פעם שמעתי שיר של אברהם פריד ובו הוא שר - "ריבונו של עולם, אני יודע, שבית המקדש השלישי, אינו בנוי מאבנים, הוא בנוי מדמעות, ואם כל מה שאתה צריך זה רק עוד דמעה אחת – בבקשה קח את שלי!הו, ריבונו של עולם – קח את שלי!".
האמת, גם אני מאמין בליבי, שהדמעות הקדושות של אבותינו וגם שלנו מכל רחבי העולם, אשכנז וספרד, במהותם הרוחנית, בונות את האבנים החדשות של בית המקדש השלישי.

האם גם לכם יש דמעה לתת לבית המקדש? בואו נשכנע את הקב"ה שדווקא הדמעה שלנו היא זאת שתשלים את בניין הבית.