לעמוד בצד. גם זה, כנראה, תפקידן של אמהות

היא אישה נחמדה ואצילית כל כך, נעים להיות בחברתה, יש בה משהו מיוחד, קורן.

פגשתי אותה בהקשר עסקי. היא מנהלת עסק כבר 30 שנה, מעסיקה עובדות ויש לה מטרה לעזור דווקא לצעירות שבחבורה, אלו שממש עכשיו סיימו סמינר. אצלה אפשר לבוא ולרכוש "ניסיון". כשהן רוצות להמשיך הלאה, היא נותנת המלצות, מלווה ותמיד תהיה שם לתת מילה טובה ומפרגנת.

איזו בוסית מדהימה!

איזו אישה מדהימה!

"חשוב לי מאוד שיהיה להן טוב, לעובדות שלי. הן יקרות לי, אני אוהבת אותן, ויחד עם המקצועיות, העבודה והסדר שאני דורשת, אני ממש מרגישה קרובה ותומכת כשצריך".

טוב, זה צועק ממנה. אנושית כל כך, אמא לילדים וכבר סבתא לכמה נכדים. "הן יכולות לבוא להתייעץ אתי בדברים אישיים, לספר לי בשורות טובות או לשתף בהתמודדויות שעוברות עליהן, אבל" – הנה זה הגיע – "אני בכל זאת מרגישה שיש איזשהו חיץ בינינו". אני תוהה למה היא מתכוונת, והיא מסבירה: "למשל כשאני נכנסת לחדר שלהן, אני מרגישה שהן משתתקות, הן לא ידברו על הכל בחופשיות לידי כמו שהן משוחחות ביניהן, הן בכל זאת מחנה אחר, ואני לא מבינה למה. הרי אני נחמדה אליהן כל כך, אוהבת אותן כל כך, והן מחזירות לי באותה מטבע, אבל עדיין משהו לא תמיד משוחרר. אולי זה בגלל שאני בכל זאת דורשת מעבר לתפקיד שלהן גם משרד מסודר? הסדר חשוב לי!".

היא רואה את עצמה כאמא ממש. אבל מה לעשות שהיא לא אמא שלהן? היא הבוסית, ונחמדה ככל שתהיה יש הבדל מעמדות בין המעסיק לבין העובד. היחסים יכולים להיות חמים טובים וחבריים אפילו, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש דקויות וניואנסים שקיימים ביחסים מן סוג הזה, ויש נושאים שעליהם אפשר לדבר רק עם חברתך לצוות, ולא עם הבוסית בעצמה.

מכירה את הילדים האלו שכשיש להם שיחת טלפון הם יצאו מהחדר כדי לדבר "בפרטיות"? ממש בגיל קטן! מה כבר יש להם להסתיר? הם לא "זורמים" אתך? אין להם שום דבר להסתיר, והם זורמים אתך, אבל יש סיטואציות שהם מעדיפים שאת לא תהיי בהן...

גם כאימהות, יש הבדלי מעמדות בינינו לבין הילדים. כמה שאת נחמדה, אוהבת, מקבלת ותומכת, יש דברים שהם לא ירצו, ואולי לא ירגישו נוח, לשתף איתך. ודווקא בדברים פשוטים ביותר...

כשחברה מגיע ללמוד למבחן, לא נעים שתיכנסי לחדר להוציא משהו מהארון ותשמעי איך הן "לומדות".

את הפתק המקופל לכמה קיפולים, שבו ככל הנראה מכתב אישי מבתך לחברתה החדשה, או מהחברה לבתך, אנא, אל תפתחי. השאירי את הסוד כמוס לפרה ולסוס...

הבן שלך לא מסתדר עם הרבי שלו ב"חדר". את מתעניינת באופן טבעי, אך את לא חוקרת (לא "חופרת" – יגיד לנו הנער המדובר). הוא משתף אותך רק בקצה הקרחון, ובכלל, מה כבר בנות יכולות להבין...

ככל שהגיל עולה וקשרי החיים מסתעפים, הרגישות מסתעפת אתם.

השבוע הייתי עדה לשיחה טלפונית של אם עם בנה שהתחתן ממש לאחרונה. "אז איך בכולל? מצאת כבר חברותא?" (מה לעשות? ישבה ממש לידי...), ואני תוהה איך הבן מרגיש עם ההתעניינות הזו: אוהב את זה? מעוניין לשתף? תהייתי לא ארכה זמן רב, מהר מאד יכולתי לשמוע בתגובותיה, שבנה היקר הרגיש שהיא כבר "מתערבת", והיא מה בסך הכל רצתה? להתעניין, לפתח שיחה...

מסתבר שעם כל הדאגנות האימהית הכנה והלב האוהב והחומל, יש פעמים שאני צריכה להישאר מבחוץ, גם אם זה לא כל כך נעים או לא ברור לי למה...

כנראה גם זה חלק מתפקידן של אימהות, לעמוד לעיתים מהצד.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com