סיפורים בהמשכים

"אין מקום לשתיים", פרק ט’: נאת מדבר

אחרי תקופה ארוכה של פחד, גיטי מוצאת חברות אמת. הלוואי והיא תישאר לנצח. פרק ט' מתוך הספר "אין מקום לשתיים", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע

| י"ד סיון התשע"ט |
אא

גיטי התעוררה למחרת, זיכרונותיה עמומים. כנראה נרדמה בשעת לילה מאוחרת. הזיכרונות, מרירים-מתוקים, מילאו את לבה עד להתפקע.

דבורי שאלה אותה בתמימות לגבי המעבר ההוא, מחיפה לבני ברק, והעירה בלבה את מה שכבר חשבה ששכחה.

אבל היא לא שכחה. לא יכולה הייתה לשכוח. כאב ושמחה התערבו בהם, געגוע וכעס. הקריעה מחיפה הייתה לא קלה, אבל קשה ממנה הייתה הידיעה, שהיא נעשתה לחינם. לחינם. לשווא ניתקה מכל חברותיה לעיר, מן המעמד החברתי המבוסס, מצילי ומיסכה חברותיה הטובות, ומרינה, הטובה שבחברות שאי פעם הייתה לה.

גם געגוע היה בזיכרונותיה. געגוע לאשר היה, היה, וכעת איננו עוד. אבא שלה כבר עזב את הבית, ודבר לא נותר כשהיה.

מאז לא היו לה חברות טובות. לא, לא מפני שאולצה להיפרד מרינה, מצילי ומיסכה. חברות טובות היו הן, אבל לא הפרידה מהן גרמה לה לשמור על לבה מחברות טובה. ילדות בנות עשר אינן נקשרות זו לזו בקשר הדוק של קיימא, וקל להן למצוא חברות חדשות, אם הן חברותיות ועליזות. הן אינן נערות מתבגרות עדיין, ויש להן אימון בקשרים מחודשים. אבל לא לה. לא לגיטי, שטעמה, בכאב ובגעגוע, את טעם הפרידה האמתי.

הורים, ילדים. כמה שלא ידובר, כמה שלא יעמיק, החבל הקושר בין הורה לילדו חזק מהתרה. אהבה, הערכה, קשר דם שלא בקלות ינתק. וכשהוא כמעט ניתק, הוא מדמם, וכואב, ופוצע, ומייסר.

הקשר שלה נקרע. בכוח, בדמע, בצער נוקב. חוט דק מן החבל העבה נותר מחובר מלבה ללבו של אביה, אבל החוט הזה רגיש כל כך, ועדין, ומורכב.

היא לא רוצה לקשור קשר עבה נוסף, מחשש פן יקרע. היא לא רוצה להשקיע ולהתאכזב, לא רוצה לבנות כדי לסתור. קשה לה לתת אימון באנשים, כל כך הרבה פעמים התאכזבה. איך תיתן אימון בידידה טובה, ומה תעשה כשזו תעזוב אותה? איך תעמוד שוב בשבירת הלב שבקריעה?

היא שמרה על עצמה. בנתה עשרות חומות הגנה מפני בקשות הלב. נותרה אדישה למחוות קרבה, לרגשות שפעמו בתוכה. קשה לה, קשה לה, היא לא יכולה. פעם אחת ניסתה. את כל לבה העניקה להוריה, והוא נשבר לשניים.

דבורי שואלת למה. חברות הביטו בה בתמיהה רגוזה לכל אורך השנים. היא לא תיתן ללבה להיקרע שוב.

אבל עם דבורי היה הכול אחרת. מיד הרגישה זאת, ואולי נפלו כמה חומות הגנה מאלו שבנתה, בשל העובדה שדבורי פגשה אותה במצב רגיש ופגיע כל כך: על סף דלתו של אבא שלה. או שסתם כך, לבה לא עמד בפני קסמה האישי של דבורי, והידידות הזו, יין משכר, מוטטה את סוללות ההגנה שכבר בלו משימוש. שנים שהיא נאבקת בלבה, שנים שהיא נלחמת. חברה טובה היא נכס, אמרה לה אמא שלה פעם, והיא לא רצתה נכסים. מרבה נכסים – מרבה דאגה. אם לא אוהבים, לא כואבים. אם לא מתיידדים, לא נפרדים. אם לא נושמים את ריח הקרבה, אין מתייסרים בגנו של געגוע.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מדיי הרבה גלים עברה מכדי לאפשר לזה לקרות. לא, לא, לא, היא לא רוצה. אמא יכולה להבין? אולי, ואולי לא. ייתכן שכן, כי גם היא חוותה קריעה, פרידה מייסרת וחיים חצויים. וייתכן שלא, היות שכל אדם שונה הוא, ואת אשר חש אחד, לא מרגיש האחר.

אבל מי שיודע טעמה של ידידות אמת, לא יעמוד בפני קסמה. מי שיטעם טעמה של ידידות אמת, ישתכר מיינה.

הסכרים שבנתה גיטי בעמל נפלו. החומות שבנתה, קרסו תחתיהן. סלעים התדרדרו באדמת לבבה, העקוב הפך למישור. הרי ההתנגדות הפכו לעמקי הסכמה.

אחר כך הן עלו בצוותא לסמינר, וידידותן נחתמה. הן היו ידידות אמת מאז החלו את שנת הלימודים בסמינר. גיטי מצאה בדבורי כל מה שחיפשה: נעימות הליכות ומידות מעודנות, חוכמה וחריצות. עיניה היו נבונות, ושפתיה הביעו את טוב הלב שלה. תווי פניה רכים, אבל לא נעדרים מהן קמטי צחוק ועליצות נעורים. גיטי עצמה הייתה שונה מעט, ודבורי עמדה על כך. היא הייתה בעלת חוש הומור מעודן, תוססת ורגישה. עיניה פיקחיות היו, ולשונה שנונה.

הן מצאו עצמן זו לצד זו, בידידות עמוקה מני תהום, סוערת מני ים. חוצות עמקים, חולפות על פני גאיות, עולות בעליות שיודעת כל ידידות, וגולשות בצוותא במורדות שגם אותם הכירו. הן לא נבהלו מאתגרים, ותמיד ידעו שאחת תימצא שם בעבור רעותה, יהא אשר יהא.

הן הבינו זו את זו ללא מילים, ואם כי לא רבּוּ ביניהן השתיקות, היה להן מקום. הן לא באו למלא חללים חסרים, כי אם למלא את הרגשות שבינות למילים.

תמיד הן היו שם, אחת למען האחרת. הן ידעו זאת, וגם סביבתן ידעה זאת. לא היה מישהו שניסה לחבל בחברות האמיצה. היו ויכוחים סוערים, היו דיונים נטולי החלטה, היו התלבטויות שקרעו אותן לכאן ולכאן, משני עברי המתרס. אבל בבסיס הלב, היכן ששוכנת ההבנה ודרה הקבלה, שררה ביניהן אהבת רֵעים.

תמיד היו, ותמיד תהיינה. חבל נקשר ביניהן, עבה ועבות, עשוי נימים דקיקים של אהבה וידידות, חיבה ורעות. הערכה הייתה בחוטי החבל הדקים, אפילו הערצה. כל מה שדרוש לחבל ידידות כדי שיהיה איתן, בלתי פגיע, חסין למשיכות ולסערות.

החבל הזה יציב, חשבה גיטי. הוא לא ייקרע, קיוותה גיטי. הוא יישאר קשור אל לבי תמיד, הגתה גיטי בימים ובלילות.

תמיד היו, ותמיד תהיינה.

גיטי חשה את הכאב העובר בגרונה כשחשבה על כך. על הרבה כל כך ויתרה, שנים ארוכות כל כך חלפו עליה בלי להיכנס לעומקה של ידידות עם אף אחת, והייתה כהלך צמא במדבר, הרואה את מעיין המים נובע למרגלותיו, ואינו שותה מפחד היותם מורעלים. בא מישהו המכיר את אורחות המדבר, והציע לה כוס מים, בהבטחה נאמנה שהם אינם מורעלים.

המים לא היו מורעלים. ההלך כבר שתה לרוויה. שנה חלפה כך. ואחרי עוד אחת. כמעט ששב לה האימון בבני אדם. היא החלה לקשור, לאט ובזהירות, קשרים הדוקים מעט יותר עם בנות נוספות. שוב לא פחדה להלך במדבר.

ואז נלקחה ממנה כוס המים, ולא עוד, אלא שנאת המדבר שמצלה נהנתה, נמוגה ונעלמה. שוב מצאה עצמה גיטי כהלך במדבר. כל חברותיה כבר מתגוררות בנאות מדבר, בין אם מתוקים המים ובין אם מרירים קמעא, מים חיים הם. עצי דקל גדלים שם, וצל מכסה את להט השמש.

והיא שוב הולכת לבדה במדבר.

בסיומה של השנה השנייה ארע הדבר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (7 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים