הורים וילדים

הורים במחלקה האונקולוגית, פרק א’: ככה זה התחיל

"הסרט שלנו לא היה סרט שאנו צופים בו, כי אם אנחנו בו השחקנים הראשיים, ניצבים זקופים אבל מאולצים במרכז הפודיום. וכמו בכל סרט מתח, גם בזה שלנו, לא ידענו את סופו, אלא רק בסופו... המערכה הנה היא לפניכם, ארוכה, מאתגרת, רווית אמונה, כואבת ומחזקת"

| ט"ו סיון התשע"ט |
שבו'ש גבאי (צילום: אלבום פרטי)
אא

עיר בני ברקית, ירח רם, וכתמיד - עננים בשיט...

ואנו משפחה בני ברקית פשוטה ורגילה, לא מיוחסים מדי ולא אנונימיים מדי, לא מכוערים מדי ולא יפים מדי, לא חכמים מדי ולא טיפשים מדי, שום דבר אינו "מדי" לשום כיוון. פשוטים, קונבנציונליים ורגילים לגמרי. אנשים בין אנשים, פשוטי עם, חיים את חיי השגרה ואת חיי המשפחה.

מה שעוטף אותנו בשגרתנו, כמו את רוב המשפחות, הוא הילדים. חיוכים של בוקר, צעקות של ערב, טיטולים, כלים של צהריים, תלמוד תורה, בית ספר, כולל, עבודה, גן, רופא ילדים, אקמול, מוקסיפן, אינהלציה, אספת הורים, טיול שנתי, סנדוויצ'ים, מריבות ילדים: הוא התחיל ראשון, ההיא גמרה שנייה, וחוזר חלילה. חדשות, הסכם שלום, הפסקת אש, פיגוע, תאונה, חתונה, בר מצווה – המשפחה הישראלית הנורמטיבית...

היה זה עוד צהריים שיגרתי ומשפחתי ספוג בשמן של צ'יפס ובקטשופ של פסטה. רעייתי אביטל שבה מן העבודה, וסיפרה לי שחברתה הקרובה רחלי התקשרה אליה היום כשהיא כולה מבולבלת ונסערת. אך בקושי הצליחה לספר לה את אשר אירע לאחיין שלה, שמשון אליהו מרינגר, ילדון יפה, קטנטן ומתוק, בן שנתיים וחודשיים בלבד: גילו בבטנו את מחלת הסרטן האיומה והנוראה, רח"ל, המחלה המהלכת אימים על כל אדם, ובוודאי על אם לילדים.

 

התפילה הארוכה בעולם

מֵבִין אני מִבֵּין ריסי עיניה של אביטל שידיעה זו מחוללת בתוכה סערה, ולא רק משום שיש לנו ילדה יקרה בשכבת גיל זו – בת שבע אסתר, המכונה בשם החיבה שבוּש - אלא גם משום ששבוּש שלנו "סוחבת" כאבי בטן כבר כמה חודשים...

אבל בינתיים, דממה דקיקה מרחפת באוויר. אנחנו לא חושבים, לא מדברים. אפקט בת היענה...

"נו, שוין", אני אומר לה. עכשיו להילחץ, בגלל אחיין של חברה של אשתי?! "מה השם שלו? נתפלל עליו".

ברור שעד שעת התפילה, לא רק שאיני זוכר את השם של הילדון החמוד הזה, אלא לבושתי, איני זוכר כלל שאביטל סיפרה לי על ילד כלשהו שחלה במשהו. טוב, ואולי טוב שאינני נזכר בתפילה בסיפורי אשתי, שאם לא כן, תהיה זו התפילה מן הארוכות בעולם...

נוסיף על כך את עידן המדיה, שבו התיאורים והעדכונים רצים און-ליין ומדווחים על כל הטרגדיות הנוראיות שעוברות משפחות, ולכן תת המודע, במחשבה איומה ואנוכית, מגמד צרות גדולות בהשוואה לצרות הגדולות מהן – "על מה הרעש? שיגידו תודה שלא נשרפה להם כל המשפחה מנרות חנוכה או בתאונת רכבת, לא עלינו". אמירות של אנשים שנכבשו בידי השגרה ומרוץ החיים, החזקים מכולנו.

אבל אביטל לא נרגעה כמוני, והסיפור של אחיין של חברתה נצרב בה חזק מדי. בשיחת הטלפון הבאה כבר שמעתי אותה מתעניינת בפרטי הגילוי המסעיר.

"מה גילו?".

"איפה גילו?".

"איך גילו?".

"וזה בבטן". בטן... בטן...

הראש של אביטל התחיל לעבוד שעות נוספות, מעבר לשעות הנוספות שהוא עובד גם כך. כל ההקשרים, כל החיישנים וכל ההיקשים המצליחים להתחבר איכשהו למילה "בטן" החלו לפעול במלוא המרץ של מנוע טורבו אימתני, השולח הבזק בוהק ומקשר: "בטן=מחלה".

כאילו לא די לנו בדמיון הפורה של כל אחד ואחת מאיתנו, שעל כל כאבון בטן או מחושון בראש, עוד בטרם מגיעות תוצאות האולטרא-סאונד, אנו כבר רצים לכתוב צוואה ולחלק רכוש, אולי אוטוטו הנורא מכול פוגש דווקא בנו... מדמיינים את ההספדים הרמים הנישאים עלינו, ורווים מהם נחת רגעית, עד שלשמחתנו אנו מגלים שבסך הכול הייתה לנו מיגרנה קלילה או קלקול קיבה של יום ראשון...

אבל במקרה דנן, יש לנו ילדה כבת שלוש שזה כמה חודשים מתפתלת מכאבי בטן עזים, ולעת עתה לא קיבלנו מידע על מבחן בגן...
כך רובנו, בסטנדרט הרגיל והמצוי של החיים.

בביקורים התכופים בקופת החולים מתעקשת רופאת הילדים לאבחן את גורם הכאבים כ"תולעים השכיחים במעי הילדים", אבל בסוף התברר שה"תולעים" לא הצליחו לשכנע שהם רק תולעים, ומשהו מוסתר מאתנו המשיך לעבוד במלא המרץ.

עד ש...

עד שההבזק הַבֹּוהֵק מסיפורה של רחלי פ' העיר את האינטואיציה האימהית, וזו עושה את שלה. ביום חמישי בלילה, ליל שישי בשעה אחת עשרה בלילה, מודיעה לי אביטל באופן חד ונחרץ: "היום אחר הצהריים היו לילדה כאבי בטן. לדעתי, צריך לקחת אותה בדחיפות לטר"ם לבירור ולבדיקות מקיפות".

כמו שאמרתי, אטרקציה בהתגלמותה. הרי כאבי בטן וסרטן כבר הולכים ביחד יפה מאוד, או מדויק יותר – לא מאוד יפה.

לא ידעתי אם צוחקים או בוכים מהבדיחה הלא מבדחת הזו; לקחת ילדה לטר"ם בגלל כאבי בטן ותולעים.

אמרתי לאביטל שאם כל ילד הנושא תולעים היה הולך לטר"ם, לא רק מרפאת טר"ם תקרוס אלא אפילו הרב וייא, "הרב של התולעים", לא יחזיק מעמד מהעומס...

אבל לב של אמא הוא לב של אמא. הכול עובר מהלב אל הראש מהר יותר ממהירות מחשבתי, ואביטל נחושה ועיקשת להגיע היום, כאן ועכשיו, לטר"ם. ולא רק לטר"ם, אלא לפני ולפנים – לחדר הרנטגן שבו, לצילום חזה ובטן.

ניסיתי להסביר לה בנועם ובדעת שלא נראה לי שיקרה לתולעים משהו אם נחכה עד ליום ראשון או לכל הפחות עד למחר בבוקר.

"האמיני לי, הן אינן מתקלקלות מחוץ למקרר", אמרתי.

אבל איפה אני ואיפה אביטל.

המונית כבר מצפצפת מתחת לבית, ואביטל, עם בתי שבוּש החמודה, נבלעו עמוק עמוק בתוכה ונעלמו מן הבית.

מאז הלילה השחור, הארוך ההוא, כבר שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר, לא דומה ולא כמעט...

המסך ירד.

האורות כבו.

ששש... הסרט מתחיל...

אך הסרט שלנו לא הסתיים כשהדלקנו את האורות, וגם לא הועילו שפשופי עינינו למולם.

הסרט שלנו לא היה סרט שאנו צופים בו, כי אם אנחנו בו השחקנים הראשיים, ניצבים זקופים אבל מאולצים במרכז הפודיום.

וכמו בכל סרט מתח, גם בזה שלנו, לא ידענו את סופו, אלא רק בסופו...

אבל הבדל אחד גדול, עמוק וכואב היה בין הסרט שלנו לסרט מתח רגיל: לא היה זה סרט דמיוני, אלא מציאות יומיומית מול החושך החזק שסנוור לנו את האור.

והמערכה הנה היא לפניכם, ארוכה, מאתגרת, רווית אמונה, כואבת ומחזקת...

לתגובות: shalom8410966@gmail.com


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (109 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים