סיפורים קצרים

"עוד יוסף חי", חיבקתי את הילד שקבלתי במתנה

אני לא רואה סיכוי לילדים, אבל לא אני קובע", אמר והצביע כלפי מעלה. "דבר אחד אני יכול להמליץ לכם: אתם מישראל, ולפיכך אני משער שאתם יהודים". הנהנו בראש. "אז ליהודים יש מזל אחר"

| ט' סיון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

היום שהתחתנתי היה המאושר בחיי. הרגשתי כי הגעתי אל פסגת האושר. היה לי ברור שהמסלול צפוי לחלוטין, עוד מעט ילדים, נכדים והלאה בתחנות החיים. אז עדיין לא הכרתי את היהדות מהמקום המשמעותי שלה, החיים נראו לי סבבה, והאופק צבוע ורוד.

אך אלוקים תכנן לנו אחרת.

שתים עשרה שנים חיכינו לילד. שתים עשרה שנים! שתים עשרה שנים של ציפיות ואכזבות, של ייאוש שמכרסם ואוכל את הלב והנשמה. ריק, שקט ודממה, בית מסודר להחליא ועצב עמוק שלא נגמר. כל תקווה הולידה מפח נפש, עד שבכל פעם לא הבנו איך אנחנו מנסים שוב. אבל זה כנראה היה חזק מאיתנו – הרצון לילד. זה לא היה בשליטה. הגענו למומחים בתחום מכל העולם, הכסף כבר לא נספר. רצינו ילד בכל מחיר.

הגענו לפרופסור מסוים מחו"ל ששמעתי עליו רבות. פגישה איתו הסתכמה במאות דולרים, להוציא את העלויות של הטיסה והבירוקרטיה. אבל זה כבר לא שינה לנו. הלכנו, זו כבר היתה התמכרות. הראש היה על אוטומט. אם יש סיכוי – טסים.

כאשר הגענו אליו, הוא הביט במסמכים, לאחר מכן הביט עלי ועל אשתי, ושוב חזר על עצמו. הבטנו עליו בצפייה דרוכה. המתח היה בשיאו, ואז הוא אמר משפט ששינה לשנינו את החיים.

"אני לא רואה סיכוי לילדים, אבל לא אני קובע", אמר והצביע כלפי מעלה. "דבר אחד אני יכול להמליץ לכם: אתם מישראל, ולפיכך אני משער שאתם יהודים". הנהנו בראש. "אז ליהודים יש מזל אחר. תתפללו, זה הדבר היחיד שאני יכול להמליץ לכם. במו עיני ראיתי כי תפילה של יהודים יצרה נס. מצטער, אבל זה מה שיש לי להציע".

התאבנו. לא ציפינו למלל שכזה. תפילה? בורא עולם? זה לא היה ברפרטואר שלנו. יתירה מכך, אם הוא קיים, אז העולם מתנהל בצורה לא שוויונית והגיונית, לפי דעתנו. משפחות עם עשרה ילדים מול זוגות שמתחננים לילד – נשמע אבסורד, לא?!

יצאנו מהרופא המומים ומיואשים. כל האוויר יצא מהריאות שלנו. העולם היה חסר צבעים, עם צלילים צורמניים וחידלון. ואז מהמקום הכי נמוך שהגענו אליו בחיינו, אשתי פונה אלי ואומרת לי: "בא נתפלל, זה הדבר היחיד שנשאר לנו". באותו הרגע הרגשתי כל כך חסר אונים. כל כך דל וכלום, שהתפילה פשוט בקעה ממני, מעומקים שלא ידעתי עליהם בכלל. אמרתי לאלוקים: "אם אתה קיים – תוכיח לי, אני אשוב בתשובה". לימים התברר לי שאשתי אמרה אותו הדבר.

חזרנו הביתה, לישראל. החלטתי לחפש את אלוקים, וגיליתי מהר שהוא נמצא איתי. כבר לא הייתי זקוק להוכחות.

אשתי נכנסה להריון.

היינו מטורפים מאושר, ואז סיפרתי לאשתי על ה"דיל" שעשיתי עם בורא עולם, וגיליתי ששנינו באותה סירה – מחויבים למלא את הסעיף השני שבדיל. נרשמנו לסמינר. גילינו את האמת.

חזרנו הביתה – בתשובה.

חצי שנה אחר כך חגגנו את הברית ליוסף. הוא היה מושא החלומות שהתגשמו, פסגת האושר. ילד חכם, נבון, עם יופי וקסם שמגנטו את כולם אליו. היו לו כישורים מצוינים ויכולות לא רגילות. ילד של תפילות. היינו מלאים נחת ממנו. ככל שגדל - גילינו כמה גדול הפוטנציאל שלו. שאפנו עדיו לגדולות, ציפינו ממנו ליותר, לא הרפינו.

עד שפקע המיתר.

זה התחיל בהדרגה, אבל אנחנו לא קראנו נכון את המפה. עם גיל הנעורים והמרי, יוסף החליט שנמאס לו למלא ציפיות, כך טען, והוא החליט לקחת את עצמו בעצמו לדרך שהוא יקבע ויראה שנכון לו. כאב הלב היה גדול. הבן היחיד שלנו הפנה לנו גב, לא נותן בנו אמון. הרגשנו ששגינו, אבל זה היה מאוחר מדי.

יוסף יצא לדרך חדשה–מוכרת, מהעבר שלנו. ניסינו לתקן כמה שיכלנו, התייעצנו ופתחנו את הדלת לרווחה בשבילו, גם כשהיו מצבים לא פשוטים בעליל. הצפנו את הלב באהבה וחמלה, כפי שהורה לנו הרב. יוסף התגייס לצה"ל, שירת ביחידה מובחרת, כיאה ליכולות הגבוהות שלו, ולא אחת חירף נפש, כפשוטו ממש, כדי להציל יהודים. הוא השתתף בהרבה מבצעים מוכרים, וגם בכאלה שלעולם לא נדע עליהם.

לאחר השירות, הוא החליט לעשות טרק בנפאל. הוא יצא עם חברים, ומסיבות שעד היום אני לא מבין, הוא התפצל מחבריו ועשה את הטרק לבדו. הוא סמך כל כך על הרקע הצבאי ועל הכושר הגופני שלו, שאפילו לא שכר סבל. אבל הגוף שיקר לו. במעלה ההר הוא קיבל מחלת גבהים. דווקא החברים לא הרפו, וכשראו כי הוא לא נותן אות חיים, הזעיקו עזרה.

זה היה מאוחר מדי. יוסף שלנו, מחמד ליבנו, נפטר.

בן יחיד הוא לי.

אהה, כמה דמעות לא ימלאו את האדמה שפערה את פיה וקברה את היקר לנו. ארור היום הזה בו התבשרנו במותו.

נותרנו לבדנו – עם בורא עולם. רופא לשבר לבנו, ומחבש לעצבותנו.

כמה גדול הכאב, כמה גדול השבר. מי יכול להבין לב של אמא שמאבדת את בנה יחידה, מחמל עיניה, בתחילת חייו? מי ידע להכיל לב של אבא שרואה את בנו אהובו היורד אלי קבר? אם היה נופל למען הגנת עם ישראל, אזי מותו היה לי קורבן. אך כאן, בטיול ברכס ההימלאיה, מה משמעות יש בזה?!

חזרנו אל הימים ההם, בהם הדממה והכאב שלטו בביתנו.

עד שהכרתי את הידברות. שמעתי הרצאה של הרב זמיר כהן, וגיליתי אוצר שלא יסולא בפז. התחלתי להתנדב בארגון. מלאתי את יומי בסיפוק, מנסה למלא את הכאב בעשייה. בשבתות הייתי מארגן תהילים לילדים בבית הכנסת. אני גר בשכונה מעורבת, כך שהקבוצה הייתה משולבת מכל הסגנונות - דתיים, חילונים וחרדים. ביום השנה של יוסף החלטתי, לעילוי נשמתו, להיות מנוי לעלון השבועי של הידברות. על הכוח והאהדה של העלון אין צורך להרחיב.

כבר למחרת הגיע לי שליח עד הבית עם העלונים. חצי שעה לפני הדלקת נרות, יצאתי מהבית לכיוון בית הכנסת, לוקח איתי את העלונים ואת הממתק לתהילים שאני מארגן בשבת. באותו שבוע קניתי שלוקים - האיגלו הארוך הזה שניתן לשבור אותו באמצע, מכירים?

כך או כך, מצויד הגעתי לבית הכנסת וסדרתי כל דבר למקומו. אני אוהב להגיע ראשון ולתת כבוד לבית מקדש מעט, משהו קטן ממני. סדרתי ושמעתי את הדלת נפתחת. אוטומטית סובבתי את ראשי, וראיתי שני ראשים צעירים, מיוזעים ואדומים, מביטים בי בסקרנות. הנחתי הכל ופניתי אליהם בחיוך. הראשון, עם רעמת תלתלים ואומץ, שאל אם יש כאן מים קרים במקרה. חברו, עם שיער קצוץ ומבט מבויש, כבש את לבי. הכנסתי אותם בשמחה והצעתי להם מיץ או מים קרים. הם הודו לי. רגע לפני שיצאו, אני הוצאתי להם את השלוקים של התהילים וכבדתי אותם. סיפרתי להם על התהילים שמתקיימים כל שבת, והזמנתי אותם לבוא בכל זמן שירצו.

לא האמנתי עד כמה מהר זה יהיה...

למחרת, שעה שהילדים הסתדרו בכיסאות, גיליתי שוב את הראש המבויש מציץ מהדלת, נבוך למדי. ניגשתי אליו והכנסתי אותו בחמימות פנימה. סדרתי לו כסא, הראיתי לו את פרקי התהילים שאנו רגילים לקרוא ונתתי לאווירה לעשות את השאר. לאורך התהילים עקבתי אחריו מזווית עיני. משהו בו מגנט אותי אליו. הרגשתי שאני פשוט אוהב אותו.

בסיום, נפרדתי מהילדים עד לשבוע הבא. חלקם עזרו לי לסדר את הכיסאות בחזרה למקום. ראיתי אותו עומד נבוך. הנחתי יד על כתפו ושאלתי אם נהנה. הוא הנהן בראשו. "יש לי שאלה", הוא העז לבסוף. "בשבילך, תמיד", חייכתי אליו. לקחתי אותו אל המטבח, הוצאתי בקבוק מיץ קר ומזגתי לשנינו. התיישבנו. "אתמול הבאת לנו שלוק", הוא התחיל. "כשיצאתי שמתי לב שעל השלוק כתוב 'אין לשבור בשבת', וזה סיקרן אותי לדעת למה". מה אגיד לכם, נאלמתי דומיה. שאלתי לגילו. "אחד עשרה", ענה לי. נדהמתי.

כך מצאתי עצמי מסביר לו על ל"ט מלאכות ומלאכת מחתך. אני יהודי פשוט, לא רב גדול, אבל עשיתי מה שאני יכול. הילד –ששמו, נמרוד, התברר לי במהלך השיחה, היה מרותק. גיליתי כי לפני ילד חכם עם נשמה גבוהה. לפני שנפרדנו נתתי לו עלון אחד של הידברות (לימים, למדתי לשים אחד או שנים בצד למקרה הצורך, כי זה העלון המבוקש ביותר בבית הכנסת).

מאותו שבוע, נמרוד הגיע לבית הכנסת בכל שבוע. התירוץ – תהילים, הסיבה האמיתית – עלון של הידברות. זה ריתק אותו. הוא מצא שם תשובות לשאלות שעניינו אותו. יתירה מכך, הוא הביא את העלון הביתה, שם הוריו נחשפו – ונפגעו. הערוץ העיקרי במרקע הפך להידברות, השיח בבית השתנה. גם נמרוד מצא כתובת אליה הפנה את שאלותיו המחכימות, וקיבל עולם חדש שמילא את החסר שניקר בו.

שנה אחרי, והוא בן שתים עשרה, נכנס נמרוד לבית ספר תורני. הוריו השתכנעו בצדקת הדרך, והמצב היה בשל להחלטה גורלית זו. אני המשכתי ללוות אותו. הרגשתי אליו אהבה לא מוסברת, כמו אב לבן. הבאתי אותו אל אשתי, שתכיר את הילד שאני כה מתפעל ממנו. הוא התחבב עליה מיד, כמו זרם חשמל שעבר בנינו. הוא התחיל לבוא אלינו לשבתות, ממלא את הבית בילדותיות שאבדה, באושר שנגנז. הייתי יושב ולומד איתו כמעט בכל יום, מנסה לצמצם פערים. הוא היה ממש בן שלנו לכל דבר ועניין.

ביום השנה השלישי של יוסף שלי, הגיע נמרוד לאזכרה, וכהרגלו הקשיב לדברי התורה שנאמרו שם. נמרוד התעתד לעלות לישיבה קטנה. דיברנו על כך הרבה. הא שיתף אותי בלבטים ואני המשכתי לספר לו על הילד שלי שאיננו, הילד שאיבדתי בישיבה הקטנה. כבר צברתי ניסיון וידעתי שאלו הן שנים לא קלות, מלאות באתגרים כואבים–מתוקים, אבל עם ספוק אדיר. חיצים של גיבור. חלקתי עם נמרוד את התובנות שלי. הוא היה בוגר מגילו והרגשתי בגובה העיניים לידו.

בסוף האזכרה הוא ניגש אלי, הילד השני שלי, וגילה לי בקול הפעמונים שלו שהוא שינה את שמו. הבטתי בו בגאווה. הילד שלי גדל והתקדם עוד, בצעד משמעותי כל כך.

"קוראים לי יוסף", אמר ועיניו בורקות.

קראתי לאשתי, לא יכלתי להיות לבד בסיטואציה הזו. "נולדתי מחדש", הוא בישר לה.

"קוראים לי יוסף". היא הביטה עלי. אשרתי לה בראש.

"עוד יוסף חי", קראתי, לא מתאפק ומחבק חזק את הילד הנוסף שקיבלתי במתנה.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.9 (20 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים