איה קרמרמן לידידיה מאיר: ההגדרה של קידוש השם לא מספיקה

כל שבוע, מיד כשאני מסיימת להדליק נרות שבת, אני נשכבת על הספה וקוראת את הטור של ידידיה מאיר. עשר דקות של רגליים למעלה לפני שאני חוזרת למטבח. (למי שזקוק, גילוי נאות: ידידיה וסיון הם בין האנשים האהובים על בעלי ועלי). קריאת הטור השבועי היא יריית פתיחה לעונג השבת, שתמיד נקטע על ידי הילדים. משום מה הדלקת נרות מדליקה אצלם גם את כפתור הרעב.

בשבוע שעבר נושא הטור היה מהי ההגדרה המדויקת לקידוש השם, או לחילולו. הטענה המרכזית של ידידיה הייתה שעלינו לדבוק בהגדרה ההלכתית לקידוש השם. לדבריו, כיום המושג קידוש השם נקבע על ידי המתבונן - העולם החילוני, לפי האינטראקציה שלנו איתו. הזילות בשימוש במושגים קידוש השם או חילול השם הגיעה מבחינתו לשיא לאחר ששמע אנשים אומרים: "איזה קידוש השם היה האירוויזיון". את הטור הוא מסכם כך: "חילול השם זה לעשות עבירות, קידוש השם זה לא לעשות עבירות... אני מאחל לנו קודם כול להכיר את ההגדרות הבסיסיות, כדי שלפחות לא נישא את שם קידוש השם לשווא".

אז פרט לכך שאני מסכימה לחלוטין שהאירוויזיון היה הכול למעט קידוש השם, אני חולקת על הנחת היסוד הבסיסית בטור. אני מודעת לכך שהוא הביא הלכות מהרמב"ם כדי לבסס את טענתו. לכן, פשיטא שממרום חוסר לימודי אני לא יכולה לחלוק על הכתוב. אני פשוט חושבת שבנוסף להגדרה ההלכתית, אנחנו חייבים לחשוב על עוד היבטים. במצב הריחוק והשנאה הנפוצים בעם שלנו, אנחנו לא יכולים לקדש שם שמיים רק על ידי התגברות פנימית על היצר ותפילה בכוונה.

משקיפים בגן המשחקים

כמה שנות מגורים ברמת השרון הבהירו לי היטב שמי שבוחר ללבוש סממנים דתיים, הופך לשגריר של השם. כשהייתי הולכת עם הילדים לגינה הציבורית, הם היו יכולים להתנהג בדיוק כמו הילדה עם הגופייה שלידם. זה לא עניין את ההורים, שהיו מלחששים: "תראו את הילדים הדוסים האלה. איך הם מתנהגים נורא". שני ילדים, אותה התנהגות. אחד יישפט לפי בגדיו ושיוכו, השני יישפט לפי "טוב, נו, הוא רק ילד". השיפוט נעשה בדיוק על ידי אותם אנשים "מחוץ למחנה", שהגדירו בו ברגע חילול השם מהו. הם שפטו את הילדים שלי על קוצה של ציצית, זה היה ברור מאוד. אף על פי שכל מה שרצינו זה להתנדנד ולהתגלש, לקחנו בחשבון שימדדו את ההתנהגות שלנו בהקשר רחב הרבה יותר. לכן ראוי שנתנהג בדרך הטובה ביותר, אחרת מישהו כבר ידאג לסנן משהו בגנות השם בתור לנדנדה.

פעם חבר סיפר לנו בסעודת שבת שבכל פעם שהוא יוצא לעקיפה בכביש, הוא מוריד את הכיפה. שלא תהיה טרוניה כלפי שמיא שהוא מתנהג כמו שאר בני האדם. הוא יודע היטב שמישהו עלול לסנן "תראה איך אתה נוהג, ועוד קורא לעצמך אדם דתי". אם להודות על האמת, כמה פעמים אמרתי את זה בעצמי. כשראיתי אנשים בעלי חזות יהודית זורקים זבל באמצע הרחוב או צועקים על מישהו. מחללים שם השם. כמה מהר עברה לי בראש המחשבה: אתם טוענים שהאמת אצלכם? גם ההתנהגות המכוערת היא חלק מהאמת? איזו צביעות. אם זה איש של השם, מי רוצה להיות חלק מזה?! כמה פעמים כולנו התבאסנו על עצורים ועבריינים, שאיך שהם מתיישבים על כיסא הנאשמים בבתי המשפט הם שמים את הכיפה הגדולה ביותר שנמצאה בתא הכפפות של עורך הדין שלהם. למה? כי ברגע שהם שמים כיפה, הם משייכים את עצמם אלינו ומצוותים עצמם לצוות שגרירי התורה והמצוות.

בצעירותי, הטוויטר של שנות ה-90 היו הסטיקרים על פגושי המכוניות. אין כמו להדביק על הפגוש של האוטו את השקפת עולמך, המתומצתת כסלוגן קליט מבית מיטב הקופירייטרים או קלינטון. אמא שלי, לוחמת חירות ידועה, סירבה בקנאות להשלים עם הטרנד ולהדביק על רכבה סטיקר של הליכוד. כששאלתי למה, היא ענתה: "אני לא נוהגת לשטוף את האוטו. הוא תמיד מלא אבק. אני לא יכולה שיראו אוטו של הליכוד מלוכלך ומלא אבק. מה יגידו על הליכודניקים? שהם מטונפים?". אמא שלי הבינה דבר או שניים על החיים. כשהיא אומרת שהיא משויכת לקבוצה מסוימת, היא הופכת להיות שגרירה של אותה קבוצה. אם היא לא מתנהגת בדרך שמשרתת את הקבוצה לטובה, היא מחללת את שם ז'בוטינסקי לשווא.

אוזניים לא רק לכותל

את אותו הדבר אפשר להגיד על כל חובש כיפה, או רחמנא ליצלן כיסוי ראש. אנחנו אוטומטית הופכים לשגרירים, אם נרצה ואם לא. כמעט בכל ריאיון אני נשאלת איזו שאלה שנפתחת ב"טוב, עכשיו שאת שגרירה של הצד השני, של אלוקים, של הדתיים...". כן. אני שגרירה. מתברר שזכיתי בתפקיד ברגע ששמתי כיסוי ראש. אני תמיד מסבירה שאני לא מדבררת את השם, אני רק אני. אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שאחרים אומרים לי. אז לא משנה מה אני חושבת על עצמי, אנשים רואים בי שגרירה, משויכת אליו יתברך. וכשאני לא מתנהגת בדרך שמשרתת לטובה את הקבוצה, אני מחללת את שם השם. נכון, אני לא צריכה לחשב את ההתנהלות שלי לפי איך שרחוקים תופסים אותה. הרי תמיד מישהו ירצה לזרוע שנאה. אבל כן נכון לקחת בחשבון שלא רק לכותל יש אוזניים ועיניים. והכי נכון להתנהג רק בדרכו יתברך, ופשוט שאם אנהג כך, יתקדש שמו על ידי.

אסיים במשפט של הרב ישראל מאיר לאו שליט"א. הוא בירך את בחורי ישיבת מערבא כך: "ותוסיפו לאַהֵב את שם שמיים בעולם". נכון, לא קראתי את הלכות הרמב"ם, אבל לדעתי זה המינוח המדויק של קידוש השם.

סלט עגבניות

זה הסלט הכי אהוב בבית. אצלנו שולחן שבת בלי סלט עגבניות זה דבר חמור מאוד. הסלט ידוע בכינויו "הסלט של ידידיה". כשאנחנו רוצים לפתות את ידידיה והמשפחה להגיע לשבת, אני מצלמת אצל הירקן את כל צבעי עגבניות השרי שאני מוצאת. בדרך כלל זה עושה את העבודה. תמונה אחת של אלף עגבניות שווה שבת משותפת.

המרכיבים הדרושים:

1 סלסילה (כ-500 גרם) של עגבניות שרי, בכל צבע אפשרי / 1 צרור כוסברה קצוצה / 3 שיני שום קלופות, קצוצות / 4 כפות שמן זית / חצי כפית מלח / 3 כפות חומץ תפוחים

אופן ההכנה:

חותכים את העגבניות לחצאים, לרבעים או לפרוסות עבות (בהתאם לגודלן ולפי מה שאוהבים) / מערבבים את כל מרכיבי הסלט ומשהים לספיגת טעמים כחצי שעה. אוכלים מיד (לא מומלץ לשמור במקרר).

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".