סיון רהב מאיר: עשי לך שלום בתוכך

השבוע נערכה החתונה הראשונה עם החופה לזכר אורי אנסבכר. מיד אחרי הרצח של הנערה אורי בחורשת עין-יעל שבירושלים, ביקשה בת-שבע סדן מנשים לשלוח לה יצירות שרקמו, לזכרה. למעלה מ-5,000 (!) נשים מכל העולם שלחו אליה בדים רקומים, שהפכו לחופה אומנותית. הרבה מהבדים הם משמעותיים מאוד למי ששלחה אותן: ממדים של בן חייל, דרך בובות ילדוּת ומזכרות אישיות. זה הזכיר לבת-שבע במשהו את מלאכת הנשים במשכן, במדבר. גם שם מתוארת עבודת התפירה כמשימה רוחנית, כחיבור ליצירה נשית משותפת. אמש, נישאו נדב ונעה קולמן מתחת לחופה הזו, שתלווה מעתה זוגות שמקימים את ביתם.
וכך אמר מתחת לחופה הרב אלי אדלר: "זוהי התשובה שלנו לרצח האכזרי – להקים עוד בתים בישראל, מתוך קדושה ושמחה ועדינות. הסתכלתי קודם על מילות השיר שכתבה אורי הי"ד, שרקום גם הוא על החופה. היא כותבת על 'עולם של שלום' אבל לפני כן היא מבקשת: 'עשי לך שלום בתוכך'. כי לפני שמשכינים שלום אוניברסלי בכל העולם, צריך קודם כל עבודה פנימית – שלום בתוכנו, בתוך הנפש שלנו, ושלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. זוהי העבודה שלנו. אנחנו יודעים שככה מתחיל שלום עולמי, במה שאנחנו עושים כאן הערב".
מזל טוב.

חזק!

זהו. בשבת האחרונה קראנו (בארץ, בחו"ל זה יקרה בשבת הקרובה) את פרשת "בחוקותי", הפרשה האחרונה בספר ויקרא, והכרזנו: "חזק, חזק ונתחזק". השבוע נתחיל את ספר במדבר.
אז מה היה לנו כאן? 10 פרשות, עם 859 פסוקים: דיני קורבנות, טומאה וטהרה, כוהנים, בכורים, שמיטה, לשון הרע, רכילות, לידה, מוות, שבתות וחגים, היחס לעני ולגר ולקשיש, הלוואות, צדקה ועוד ועוד. במשך חומש שלם קראנו גם דברים שנראים טכניים, מפורטים מאוד, שחלקם בכלל לא תקפים היום. נתקלנו במילה שקשה להסביר בשנת 2019 וחוזרת שוב ושוב בספר – "קדושה". בעידן שבו לכל דבר צריך "להתחבר" ו"לזרום", שמענו בפירוט על עניינים שלא תמיד הכי מדברים אלינו כאן ועכשיו. כל זה – הוא שיעור בפני עצמו.
הכי מרתק לקרוא את ספר בראשית, עם סיפורי האבות. גם ספר שמות, שבמרכזו יציאת מצרים, הוא סוחף ומרגש. ספר ויקרא הוא מבחן, ובשבת בבוקר המבחן הסתיים.
חזק, חזק ונתחזק.

געגוע למנהיג

מנהיגות אמיתית אמורה לקחת את העם קדימה, לא אחורה. לא לשתק ולטלטל את המדינה, אלא לעבוד למענה ולשדר יציבות. התחלנו לקרוא השבוע את ספר במדבר. הספר מתחיל במפקד שמשה עורך, אירוע שבו הוא סופר כל אחד ואחד ונותן לו תחושת משמעות. בהמשך אהרון ובניו מברכים את העם בברכת הכוהנים המפורסמת והמרוממת. אחר כך בני ישראל מתלוננים על צמא ורעב, קורח מעורר מחלוקת והמרגלים מנסים לשכנע את העם לחזור למצרים. גם מול המשברים הקשים האלה משה, אהרן ומרים ממשיכים להוביל את הציבור קדימה, ולהפיח בו רוח טובה של אמונה ואופטימיות. הם הרי מנהיגים, זה תפקידם.
כשמקשיבים לחדשות בימים אלה, התחושה היא הפוכה, כאילו הציבור בוגר יותר מנבחריו. לא, זו לא השוואה בין משה רבנו לליברמן, ואנחנו לא ביציאת מצרים, ובכל זאת מתעורר געגוע למשהו אחר. הנה ההגדרה של הרב יוסף יוזל הורוביץ למנהיגות, בספרו "מדרגת האדם": "המנהיג זקוק לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו. והשני, לפתור לכל אחד כפי עניינו, להבין חסרונם ותיקונם, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג העם. והסוד הוא – כי הכול תלוי ביכולתו למשול קודם כל על עצמו".

מאני טיים

אנחנו לא רק בספירה לאחור לקראת קואליציה/בחירות, אלא גם לקראת סוף השנה. וכך כותבים על התקופה הזו המורים חובב יחיאלי ואוריאל הרצוג ממיזם "החופש ללמד": "אפשר כבר להרגיש את אווירת סוף השנה, להריח את החופש הגדול. אבל ההחלטה היא בידינו: האם התקופה הזו היא גארבג' טיים או מאני טיים? בעולם הספורט, 'גארבג' טיים' (זמן זבל) הוא הזמן שנותר בסוף המשחק, שלא יכול באמת להשפיע על התוצאה. כבר יש הפרש גדול, ברור איזו קבוצה תנצח, וכל הדקות האחרונות במשחק נמרחות. כולם סתם מחכים בחוסר מתח לשריקת הסיום. אבל יש משחקים שבהם אותן דקות בדיוק מכונות 'מאני טיים'. המשחק צמוד, וזהו הזמן החשוב ביותר שבו יש להציג את הביצועים הטובים ביותר. המאמן והשחקנים ערניים, כל אחד משתדל לתת יותר ממאה אחוז, האווירה מחשמלת, ואין שום תחושת שגרה באוויר. כך עלינו – תלמידים, מורים, עובדים בכל המקצועות – להסתכל על תקופת סוף השנה שלפנינו: אם נציג כעת אתגרים רציניים ונעלה את הרף, אם נשאף להצטיין בתחום הלימודי והחברתי, נוכל להכריע איזו אווירה תהיה אצלנו עד לסוף השנה: האם נחכה בחוסר מעש לשריקת הסיום, או נהיה השחקנים הכי טובים שאנחנו יכולים?".

בחירות טובות

באחת בלילה חזרתי הביתה מהשידור החי בכנסת. הולכים לבחירות. הנה כמה מחשבות ראשונות:

הולכים לבחירות בגלל מידות, אגו וריבים אישיים. אין פרשן אחד שאומר שמדובר בסוגיות אידיאולוגיות. בסוף הכול בחיים נפשי, אישי, רגשי. שם הקרב האמיתי, לא בקלפי.

הולכים לבחירות, והפוליטיקאים שלנו קיבלו מועד ב', איזה קמפיין לנהל הפעם – מלוכלך ומפלג או ענייני ומקצועי. זו גם הבחירה שלנו, למי לתת את קולנו בהתאם לכך.

הולכים לבחירות, אחרי כמה אירועים שמלמדים על ענווה, על פרופורציות, על זמניות ועל צניעות: גם נתניהו וגם גנץ נשאו נאום ניצחון נלהב, ושני הנאומים לא היו נכונים. פרשנים בכירים כבר הרכיבו קואליציות. שרים בכירים בקבינט הקימו מפלגות ואז ספרו פתק אחר פתק כדי להינצל, אך לשווא. 

הולכים לבחירות, ופתאום קלטתי איך אנחנו מכניסים ליומן את ה-17.9, י"ז אלול, ומכריזים: "זה שבוע וחצי לפני ראש השנה, כמו שהבחירות הקודמות היו שבוע וחצי לפני פסח". כי יש תאריכים נצחיים, שהם עוגנים בזמן, ויש תאריכים חולפים.

הולכים לבחירות, וזה כולל את הבחירה האישית שלנו: כמה להתמכר, כמה להתעצבן, כמה זמן לעקוב אחרי כל עדכון, וכמה זמן להשקיע בתחומים חשובים אחרים בחיים. בחירות טובות.