גולשים כותבים

טוב מאד להסתכל פתאום על השמיים, ככה סתם

השמים מסתכלים עלי בהבטה מחליפת צבעים שמתכהה מרגע לרגע. אני עדיין לא נרגעת. אני רוצה שהם יבטיחו לי

| י"ד אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

הם עומדים שם שקטים, לפעמים בהירים, לפעמים מעוננים, לפעמים בוכים, והדמעות שלהם מחיות את כל הבריאה כולה.

הלכתי במדרחוב הצפתי, מונה את רשימת המטלות על לוח ליבי, משתדלת לעקוב אחר ארבעת ילדי המלהגים את רצונותיהם ותקוותיהם אודות החנויות עמוסות הפריטים המצויות לאורך ולרוחב. שומעת ולא שומעת ניסיתי לפלס את דרכינו על המדרכה הצרה, משתדלת לא להיתקל ולא להתקיל. אנשים הולכים וחוזרים. שקיות מרשרשות בידיהם, סחרור מציף אותי. החולשה המוכרת מהמפגש החזיתי כל פעם מחדש עם העולם הזה.

מקבץ הנדבות הקבוע ניצב ליד חנות הפרחים, מנענע ביד מנוסה את קופסת הפח. ניסיתי לדלות מהארנק מטבע ראויה להתכבד בה, אבל רק אגורות עלו בה. אני כבר יודעת שהוא לא אוהב אותם, לא נעים לי לתת.

"סליחה" אמרתי לו בליבי, "אין לי, אולי בפעם אחרת, באמת סליחה". קבוצת ילדות נרגשת בגיל העשרה עקפה אותנו, מסתירה את הקבצן. בהקלה ניווטתי את ילדי משם והלאה. איש עם כלב מגודל עבר לפתע והבעית את הקטנה שלי. בליל של אנשים, קרובים ורחוקים. במצבי צבירה שונים - חרדים, דתיים, חילונים, ו.. ומה? ליצנים? בני נוער תועים, טועים? מתעתעים.. כמה פרצופים. כמה שונים בני העולם אילו מאילו, וכולם אמורים להעיד על בוראם, שברא אותם בצלמו. בצלם דמות תבניתו.

אנחה כבדה של זקנה בת שמונים שהחיים כבדים לה והיא רוצה רק ספסל עץ לישב בו, נפלטה מפי.

פתאום אני רואה אותם. עומדים וקיימים. פרוסים על הכל.

מעל החנויות, המסעדות, המזללות, מעל כל השולחנות העומדים בחוץ וחוסמים את המעבר, מתקני מפעל הפיס, הבנקים ומשרדי התיווך, המדרכות המאובקות ועמודי החשמל, הפיצות והפלאפלים, ומה לא? מעל כל הדברים שבעולם! עומדים ושותקים.

שמיים.

בהירים דווקא. עם ענני נוצה כאלו, כמעט מצוירים.

"איזה כיף לכם, שמיים, שאתם שם למעלה. בלי בלגן, בלי עולם. רק אורחים פורחים וכמה מטוסים" חשבתי בקנאה בלתי מוסתרת מביטה בתכול שלהם בהערצה.

"אם היינו נותנים לכם את הבמה, את רשות הדיבור, מה הייתם מגלים לנו עלינו?", אני שואלת אותם. ענני הנוצה ממשיכים להתנפנף בהתעלמות מוחלטת, בניתוק משווע לעולם הגועש שמתחתם.

"שמיים שמיים, שקטים שכמותכם, אתם רואים אותנו תמיד! אתם תמיד שם! מרחפים מעל כל בית, חנות, עץ, איש. אנא גלו לי, גלו לי עכשיו! מה אתם חושבים עלינו, באי העולם של הדור האחרון? נכון שאתם רוצים לנחות עלינו סופית? כמה אתם יכולים לראות ולשתוק? שמים.. אני צודקת? או שזאת רק ההרגשה שלי?".

אני עוצרת את המונולוג עם השמים שמתעלמים ממני, גם לא מרמזים דבר. אולי בעצם כן? הצבעים שלהם מתחילים להתחלף לכיוון שוקע, וזה לא מעודד מידי.

מזדרזת לסיים את מסע הקניות שהסתמן בהצלחה חלקית ובילדים מרוצים חלקית, ונאנחת עוד אנחה על העולם הזה. שבולע את הכסף ולא מחזיר עודף, ובתמורה משאיר אותך עם רצונות שלא ידעת שקיימים בך בכלל, רק מעצם הראייה.  

אנחנו שבים אחורה לכיוון העלייה. הצצה בשעון מגלה שמאוחר, צריך כבר לחזור.

על המדרכה יושבים אנשים ואוכלים. קולות צחוק פראיים, מראות לא הגיוניים לנפש של כולנו. אני רוצה להיעלם לרגע עם הפמליה שלי ולצאת בצד השני של הכביש, או לפחות להעלים את הילדים לכיוון. אבל מה עושים עכשיו? אין מנוס מלעבור שם.

הארץ מוצפת. צריך לעוף!

"ילדים, תסתכלו לשמיים", אני אומרת להם בתזמון שניה לפני המפגע הקרב. "תראו, שם!". אני מצביעה דרסטית לכיוון גווני השקיעה המתחלפים. הם מסתכלים, גבוה ועוד גבוה, וממשיכים ללכת.

המראה של הארץ עובר בשלום. לא נרשמו נפגעי ראיה.

"אמא, מה היה בשמיים?" שואל בני, מחפש עדיין משהו חריג בוורדרד-אדמדם שנגלה למעלה.

"זה דבר טוב מאוד לראות אותם סתם ככה פתאום", הסברתי לו. "מי שמסתכל על השמים, תהיה לו יראת שמים! ככה אומרים הצדיקים". הוא לא שואל יותר. פניו עדיין למרומים. אני מושכת אותו אלי, מסיטה אותו מעמוד חשמל. בכל זאת, כשאתה בארץ, ופנייך לשמים, זה קצת מסוכן.

צריך מיומנות.

להיות בארץ ולהיות גם בשמיים.

להיות בארץ ולא לשכוח את השמיים.

"ריבונו של עולם", אני קוראת לו. "תודה שבראת לנו שמיים שתמיד היו ותמיד יהיו, ועדותם אמת וצדק, לעולם לא שינו, לעולם לא שבתו, לעולם לא חדלו מלהיות שם למעלה ולהזכיר לנו אותך".

פתאום אני יודעת.

אני יודעת שבשמיים יש הרבה כף זכות בשבילנו.

הם רואים ולא מתמוטטים, השתיקה שלהם מעידה על ההבנה העמוקה למקום שלנו. באשר הוא שם.

הם מחזיקים לנו אצבעות מלאות עננים שבסוף נצליח, וסוף סוף נקיים את התורה, בדיוק כמו שראו שקיבלנו על עצמינו בהר סיני. דרכם ירדו המלאכים וקשרו כתרים. דרכם נשמעה שירה חדשה. הקולות עוד בפנים. מהדהדים לכל בני העולם מדי יום.

הם בוכים עלינו. הם רוצים בשבילנו. מקווים בקרוב להתפרש על יום שכולו שבת, שכולו גאולה, לתת לנו בהירות שתכנס הפעם גם ללב, ולא רק בתכול שברקיע.

הם יודעים שבפנים אנחנו כל כך מתקשים להביט עליהם ולכוף את ליבנו לאלוקי שמיים.

לא פשוט לנו בכלל!

יש הרבה עמודי חשמל, מהמורות וכלבים נושכים בדרך, הווליום של הרצונות החומריים גבוה מאי פעם, ומרוב רעש לא שומעים את מה שרצינו באמת.

"אבל אתם, שמיים", אני פונה אליהם במבטי, "אתם תעידו שבלי הרעש הזה, ובלי האבק שמכסה אותנו, ובלי כל המהמורות, והעמודים והכלבים... אנחנו ממש כמו אז! אותו הלב של האומה. בתוכנו יש אין סוף רצונות וכיסופים למרום! אנחנו ממש זועקים מכל הנשמה את ה'נעשה ונשמע', מקבלים בלי להבין, וכל כך רוצים לקיים, עד סוף העולם ממש".

השמים מסתכלים עלי בהבטה מחליפת צבעים שמתכהה מרגע לרגע. אני עדיין לא נרגעת. אני רוצה שהם יבטיחו לי.

"זה פשוט עמוק יותר. אבל קיים. תגידו לו, טוב, שמים? עדים נאמנים שכמותכם, בבקשה תגידו לו.. תגידו לו שאנחנו מחכים...".

החושך שמעמיק בהם, כמו סוגר את הקצוות כולם.

נדמה לי שאני יודעת מה הם אומרים שם לעצמם.

גברת לחוצה, בת הדור האחרון, מה לך לדאוג? זה מה שאנחנו אומרים לו כבר 5,779 שנה, ואת תמשיכי להסתכל עלינו לשמיים ופתאום זה יקרה.

"כך?", אני נאנחת. הפעם האנחה טועמת גיל, ויש בה מההקלה.  

ומבטיחה לעצמי להסתכל עליהם כל יום, כמה שיותר.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (10 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים