מדוע לא כל השבויות ממהרות לצאת משם?

במחלקת שבויות של 'ארגון הידברות' עובדים ימים כלילות בכדי לחלץ פיזית ונפשית יהודיות הלכודות בקשרים עם בני המיעוטים.

אופן הטיפול בהן מורכב, הוא כולל רבדים רבים ומתפרס על פני תקופה ממושכת, כאשר החילוץ הפיזי מן השבי, הוא פעמים רבות רק החלק הראשוני ואולי אף הקל יחסית, במסגרתו של התהליך כולו.

אנשי הצוות מספקים למחולצות דירות מסתור ותמיכה כלכלית נרחבת, סיוע נפשי שכולל סיוע בתהליך השיקום וחיזוק הדימוי העצמי שלהן, עזרה במציאת מקומות עבודה והשתלבותן בחיי היום יום וחיבור אל הזהות היהודית.

חגית, ניצולת כפר ערבי, משתפת בדרך הארוכה הביתה קראנו, הושפענו, התרגשנו. אבל את החוויה במלואה אנחנו רחוקים מלהבין באמת. ניצולה שחוותה על בשרה את התהליך משתפת אותנו. מסכת הייסורים של חגית (שם בדוי) החלה עוד בגיל צעיר. ילדות קשה במשפחת מצוקה, ממנה התגלגלה אל מוסדות, עד שמצאה את עצמה ברחוב. 

מה עצר אותך?

“פחדתי מאוד”, מסבירה חגית, “לא היה לי אף אחד בעולם, וחששתי שאמצא את עצמי בלי קורת גג, פשוטו כמשמעו. לא הייתה לי אפילו אגורה אחת משל עצמי. התביישתי לבקש עזרה מחברות מהעבר או מקרובי משפחה. למרות המצוקה העדפתי להישאר במקום שנראה לי בטוח. לצאת משם, היה לצאת אל הלא נודע, וחששתי שאהיה שוב זרוקה ברחוב בלי שום מחסה”. אולי לא רק החשש מהבלתי נודע, אלא היה זה כוח חזק יותר שהפעיל אותך? “כן”, מסכימה חגית, “היה כאן משהו מאוד חזק שאפף אותי. קשה להסביר. מי שלא חווה לא יוכל להבין. זה סוג של שליטה נפשית שהופכת אותך לעיוורת למה שקורה אתך. ואת חיה בתוך אופל ולא מבינה בתוך מה את נמצאת”.

אז איך מצאת את הדרך החוצה, בסופו של דבר?

“קרובת משפחה שלי ששמעה על המצב החליטה לפנות מיד ל’הידברות’. לאחר זמן מה יצרה אתי קשר אחת הפעילות. השיחה הייתה אוהדת, עם הרבה חום. ‘תצאי משם, אנחנו נדאג לך’, הבטיחה לי. ‘אין לי אפילו כסף למונית’ בכיתי. ‘לא נורא, אנחנו נשלם את המונית, וכל מה שאת צריכה’, הבטיחה לי. אבל זה היה נשמע מדי טוב, מדי טוב מכדי להיות אמתי. הרי לא הגיוני שמישהו ידאג לי כל כך. מכל מה שעברתי בחיים כבר איבדתי אמון בבני אדם.  הייתי בטוחה שהיא משקרת לי ותוך זמן קצר אתגלגל שוב ברחובות, ולא יהיה מי שידאג לי”.

ניסו לשכנע אותך?

“ניסו, בטח שניסו. כמה פעמים. אבל התגובה שלי הייתה אותו דבר. אני לא עוזבת. אני פוחדת. לא האמנתי, והמשכתי לסבול, כמובן, עד שיום אחד משהו קרה לי. הרגשתי מחנק מכל הכיוונים. כאילו המציאות סוגרת עליי ואני לא יכולה עוד. משהו בתוכי הבשיל וידע שזהו, אני עושה את הצעד. התקשרתי לפעילה מ’הידברות’, אמרתי לה: ‘החלטתי, אני רוצה לצאת, תשלחו לי מונית?’ אבל התגובה שלה הייתה מהוססת. היא לא ידעה אם אני מתכוונת ברצינות, לאחר כל שיחות השכנוע והסירובים שלי”.

אז מה עשית?

“הבנתי שאין לי ברירה. רק אני אוכל לדאוג לעצמי. לקחתי מזוודה, ארזתי במהירות את המינימום הנצרך לי, הזמנתי מונית וברחתי משם”.

ככה?

“כן, ממש כך”, היא מאשרת. “התחנה הבאה שלי הייתה ב’הידברות’. הייתי עייפה, סחוטה, רוצה רק מקום להניח את הראש. לא להיטלטל מתחנה לתחנה. הביטחון שלי נסדק, מה עשית, איך עזבת, מי יודע מה יהיה אתך עכשיו. חששתי שעשיתי את טעות חיי. אבל הפעילה של ‘הידברות’ הרגיעה אותי ותוך כמה שעות דאגה לי לכל מה שהייתי צריכה. חדר בדירת מסתור, ביגוד, טלפון. אבל יותר מהכל הרגשתי, שהיא נתנה לי תחושה שיש מישהו שדואג לי באמת. אני לא לבד”.
ולמרות הכל, הייתה כאן תקופת מעבר לא פשוטה.

“החודש הראשון היה מאוד טראומתי”, נזכרת חגית, “הייתי מבולבלת, והרביתי לבכות. לא ידעתי מה מחכה לי, איזה מין חיים יהיו לי. אבל הצוות העניק לי תמיכה רבה. ובהדרגה התופעות האלו נעלמו. היום אני כבר במקום אחר לגמרי. ואפילו שיש רגעים שאני נופלת, אני יודעת שיש מי שיקשיב לי, שאוהב אותי ורוצה בטובתי”.

לצאת מהכבלים
במבנה המרשים של “הידברות”, בקומה חמש, מצפה לנו שיחה מרתקת עם הסמנכ”ל ניר גרמי וגב’ שוורץ, אחת הפעילות המרכזיות. גם כאן מורגשת אווירת החירום. על השולחן לא פחות מארבעה טלפונים וסלולריים המצלצלים בלי הרף. “אנו משקיעים עבודה רבה גם בתחום ההסברה. לכן, אנו פועלים בכל הדרכים בכדי להסביר ולהתריע את הציבור, וברוך ד’ רואים את ההשפעה”, אומר הרב ניר גרמי. “בהרבה מאוד מקרים מצליחים לחלץ אותן עוד בשלב ההתחלתי, כאשר הכל עדיין הרבה יותר פשוט”.

“המחלקה עובדת כמו חמ”ל בסיוע הארגון כולו”, אומרת גב’ שוורץ. “אנחנו לא נרתעים ופועלים בכל אמצעי כשר וחוקי על מנת להילחם בתופעה למען הבנות. בעבודה נכונה ללא חת רואים סייעתא דשמיא גדולה”.

אבל יותר מאשר הלוחמה מול האויב, מושגת כאן מטרה נוספת: השקטת הפחד של הניצולות.

“בדיוק. זו המטרה העיקרית. התחושה שלהן שמדובר בגורם כל יכול, והנה, הן רואות כמה אנחנו מבטלים אותם. תגובתם חששנית ונרתעת ומתגלה עד כמה הם מוגבלים וכל איומי הסרק שלהם אינם מתקיימים. זה משנה את החשיבה. הן משתחררות מהצל המאיים. יש שיחות שהנשים שומעות מהצד, וכשהן נחשפות לנסיגה והחשש שלהם ומגלות שיש לצד השני מה להפסיד, הן משתחררות ואפילו מגחכות לעצמן. ההר התגלה כעכבר. ממצב של פחד נורא, או כניעה והתבטלות למרותם, משהו משתנה ומכאן קל יותר להשפיע לטובה על הבנות ולצאת לדרך נכונה בעזרת ד’. והשמים הם הגבול. הארגון פועל בארץ ובעולם וברוך ד’ יש לנו כלים ואפשרויות מרובות לסייע לבנות בכל דרך מתאימה ולכל אחת בנפרד”.

מול האויב צריך לדבר בלשון קשה, אבל מה לגבי הניצולות?

“מול ישמעאל נוקטים בשיטות שישמעאל מבין”, משיב הרב גרמי. “אבל מול הניצולות מדברים בקול יעקב. עם הרבה אהבה ואכפתיות. אולם, כן צריך להפעיל טון סמכותי. זו לא תקשורת כמו בקירוב רחוקים, שמדברים בנחמדות, ‘בוא, תשמע, יש שיעור תורה’. בשל מה שהן חוו, הן מבינות רק שפה ברורה ותקיפה, וכך גב’ שוורץ מדברת אתן. אני קורא לזה ‘פקודה של אמא’. הכל מאוד ברור ומובן, היא לא מותירה להן מקום לחשוב ולהתלבט. ‘את עכשיו מתקשרת, ושמה את הדברים במזוודה’ וכדומה. אבל מצד שני עם הרבה אמון בכוח שלהן, אמון שהן איבדו בגלל כל מה שעברו”. “הנשים שונות זו מזו, וצריך להתאים לכל אחת את הדרך שלה ולדעת מה ישפיע עליה. אם כי במקרים רבים אין ברירה. צריך לדבר בצורה תקיפה”, מוסיפה שוורץ. “קרה פעם שניצולה גילתה בפניי, זמן רב לאחר שהשתקמה, ‘נבהלתי קצת שדיברת אתי בזמנו בצורה קשה’. הסברתי לה: לא הייתה לי ברירה. זו הייתה מלחמה. מלחמה על הנפש שלך”.

על כל בחורה שנלחמים עליה משקיעים מעל ומעבר. אנרגיה, זמן ו…כסף, הרבה מאוד כסף.

“המוטו של הארגון שלנו הוא שאנחנו כאן לכל תחום של קירוב רחוקים, אפילו עד לחילוץ מהכפר הערבי”, מסבירה הגברת ש’. “הדלת שלנו פתוחה לכל פנייה שמקרבת ומצילה חיים ונפש. זו הדרך שיו”ר הארגון הרב זמיר כהן מעביר לנו. לא ייתכן שלא נוכל להציל בת ישראל שזקוקה להצלת חיים ונפש בגלל כסף. מדובר בהוצאות גדולות, השקעת משאבים עד החילוץ עצמו, ולאחר מכן לספק דירת מסתור, מימון, כל אחת בהתאם למצבה, כל עלויות המחיה, עורך דין, טיפול רגשי להן ולילדים. בל נשכח הוצאות נוספות שלא כולם מודעים אליהם: הן חוזרות מסובכות בחובות ענק ויש לשקמן ולסייע להם להתחיל בדרך חדשה בעזרת ד’, הן פשוט מתחילות במינוס…”

חובות ענק?!

“בסופו של דבר האויב נשאר עם הרכוש, מוכר את הפלאפון, נוסע באוטו, והמסכנה נשארת עם החובות. ואנחנו מדברים על בחורות צעירות, שסבלו הרבה, ובנוסף לכל הסבל שקועות בחובות אדירים שאין להן מושג כיצד להיחלץ מהם. זה גורם להן למתח אדיר”.

ומאיפה הכסף?…

“זו לא שאלה ששואלים כאן”, מחייכת שוורץ. “קודם כל עוזרים, ואחר כך שואלים מאין יבוא עזרי. כי אם נגיד מחר אזי אולי מחר כבר לא יהיה דופק למטופלת…” “ואני יכולה בהזדמנות זו לשבח את עם ישראל. מתקשרים ומשתתפים, כל משתתף לוקח חלק בפעילות מצילה וחשובה זו”.

לחלץ מהן את הכפר

ההתחלה יכולה להיראות כסיפור הצלחה, שיתואר בהרחבה בעלון לגיוס תרומות: הניצולה חולצה, דואגים לכל מחסורה, כולה הודיה לצוות המסור, משתתפת בשבת חיזוק ומעיניה זולגות דמעות התרגשות בעת הדלקת הנרות. אבל לא עוברת תקופה ארוכה, והנה, ריאקציה מצערת. ולמרות כל הניסיונות למנוע זאת היא בורחת בחזרה אל השבי. מתי יכולים לדעת שהצלחה היא הצלחה אמתית? “אני לא ממהר להכתיר הצלחה כהצלחה. מבחינתי יש שלוש תחנות. הראשונה – להחדיר באשה אמון בעצמה. השנייה – להחזיר אותה אלינו, לעם ישראל. והשלב השלישי – האם ההישג יישמר, וזה נמדד לאורך שנים. המצב שלהן מורכב מאוד, מכל הבחינות. יש מהן נשים שברחו רק עם חלק מהילדים, והילדים שנותרו משמשים כבני ערובה, וזה קורע אותן. יש כאלו שקשה מאוד לנתק אותן מהאסלאם. הן התרגלו לאורח חיים של אשה אסלאמית. פתאום זה נעלם, וחסר להן”.

איך יתכן שהאסלאם חסר להן?

“כן, המצב הנפשי שלהן בשבי כל כך קשה, והן חשות ריקנות איומה. האסלאם משמש להן סוג של עוגן. אורך זמן עד שהן נחלצות מההשפעה הזו. הניסיון לימד אותנו שאם לא מתייאשים, ומחלצים אותן שוב ושוב, בסוף הן נשארות ולא בורחות”, מוסיפה שוורץ.“קשה להן להתנתק בבת אחת, צריך להבין את זה. יש כאן תהליך, הלוך ושוב עד שהן מצליחות באמת להיחלץ”.

ניתן לזהות בשיחות שמופנות אליכם מי באמת רוצה להינצל ומי לא?

“אנחנו מושיטים יד ויחד עם זאת זהירים ובודקים האם יש מהלכים אמתיים של נכונות לצאת החוצה. במקביל. חייבים להחזיק בשני הקצוות על מנת שלא נטעה באחת מהן, וגם לאחר שמחלצים ונותנים להן סיוע, לא נותנים כסף ביד שאתו יוכלו לחזור לכפר, אלא מעניקים סיוע בכל עניין לשיקום ומחיה”.

”הידברות” הוא ארגון להפצת יהדות. האם אתם מנסים להשפיע עליהן מבחינה רוחנית?

“זמן מה לאחר החילוץ, כאשר חולפת התקופה הראשונית והן מספיק בשלות, אנחנו שולחים אותן במימוננו לסמינרים ושבתות גיבוש”, משיב הרב גרמי. “אחרי שטיפת המוח שהן עברו, והביטול המוחלט שלהן ושל יכולתן, אנחנו רוצים שיכירו את בורא עולם ואת התורה. וזה מפיח בהן כוחות פנימיים. זו המטרה העיקרית: לגלות את האמונה והאמון בעצמן. יש כאלו שזה משפיע עוד יותר, לרמה של שמירת מצוות, והיו כאלו שהפכו לבעלות תשובה ברמה הגבוהה ביותר. דווקא בגלל השפל בו היו קודם לכן”.

מלבד החיזוק הרוחני, יש גם את השיקום הרגשי: חזרה לחיים תקינים. האם מצליחים באמת להקים אותן על הרגליים?”

“יש נשים רבות שהצליחו להשתקם, עובדות, התחתנו, ויצאו מהמצוקה”, מעודדת שוורץ. “אבל חשוב להסביר: התפקיד העיקרי שלנו זה לחלץ אותן, ולהחזיר אותן לעם היהודי. זו המטרה העיקרית. מכאן ואילך, מה הלאה, זה כבר תלוי בכל בת בפני עצמה. יש כאלו שמסוגלות יותר ויש כאלו שפחות. אנחנו לא יכולים להפוך את כולן לאינטליגנטיות, למודל אחד של הצלחה ולפתור את כל בעיות הרווחה. עושים כמיטב יכולתנו, מלווים אותן גם שנים לאחר החילוץ, בכל הבעיות ובכל הנדרש, וכל אחת לפי מצבה וכוחה. אבל העיקר, שאנחנו גורמים נחת רוח לריבונו של עולם, שהן כאן אתנו, לא מתבוללות ולא מתבלבלות וגם לא בשבי הערבי”.

ייתכן שקודם לכן הייתה בנו שיפוטיות או חוסר הבנה כלפי הניצולות. שאלות תמהות עלו בנו: “למה היא הגיעה דווקא לשם?”, “ואם כה סבלה מדוע לא ברחה?” “ואחרי שחולצה – למה שוב הידרדרה לאותו המקום?”

כן, קל לשפוט מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מבינים יותר. חגית ושאר אחיותיה לצרה, אינן עוד דמויות צללים מרוחקות, אלא בני אדם, כמונו. המצוקה, לפעמים גדולה יותר ולפעמים פחות, בשילוב נסיבות החיים, הובילו אותן לאן שהגיעו. ומשם, קשה מאוד להיחלץ. לא בגוף, אלא בעיקר בנפש.

גאולת הפרט קודמת לגאולת הכלל.

לוואי שכל נפש כזו שמצליחה להשתחרר מן הכבלים העוטפים אותה, תקרב את כולנו אל הגאולה.
לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום:

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לסיוע, דיווחים ותרומות:

טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il