מכתב עדות מצמרר שהגיע למערכת ממי שניצלה מהשבי

לארגון הידברות היקר,

אני עוקבת אחרי פעילותכם ואחרי החומרים שאתם מעלים שלבטח קוראים וצופים בהם בצימאון רב ומצאתי לנכון לפנות אליכם, על מנת שתפרסמו את סיפור חיי כתמרור אזהרה שיורה לכל אחת – סכנה כאן אין חיים –

 היי, שמי אילנית, שם בדוי –

 נזרקתי מבית הוריי בגיל 14 שנים
לאחר שהמרתי את פיו של אבא כ״כ הרבה פעמים.
הוחרמתי, ונשכחתי.
אז חשבתי שהורי הם פרימיטיבים שלא התאימו לסגנון וחיי.
הסתובבתי עם חבר׳ה לא נכונים… אהבתי לצאת ולטרוף את העולם.
נהגתי לשתות לשוכרה לבלות לילות מחוץ לבית ולהתלבש פרובוקטיבי.
לא עניין אותי מה אני עושה ומה נכון לעשות
מה שהיה חשוב לי זה שיקנו לי את הסיגריות ופחית הרדבול…
החיים התגלגלו להם בלאט..
ואני שכחתי שיש לי הורים ומשפחה חמה וענפה.
אחיי הגדולים היו קצינים מוערכים בצבא, ואחותי הקטנה הייתה ילדה מחוננת שצפו לה עתיד מזהיר..
רק אני הייתי הכבשה השחורה..
וכל דבר עשיתי ההפך ודווקא…
השנים עברו להם ביעף, מספסל בגן לבניין נטוש וחדרי מדרגות מצחינים…
הגעתי למשקל של 45 ק״ג .
מכורה לטיפה המרה וגם לסמים קלים.
הסתובבתי עם האפסים ביותר
והרגשתי שאני עצמאית ואין לי אף אחד על הראש.
חטפתי מכות רצח מידי פעם, ונזקקתי לפינות…
לילה ואין איפה ללכת…
לא יודעת אם חיפשו אותי…
אבל אני דאגתי להיעלם.
לא רציתי כלום…
היו פעמים שעצמתי את עיני וייחלתי לא להתעורר…
החורף היה קשה, הקור והגשם וכל יום התמודדות מחדש שוב היכן להעביר את הלילה הקר במינוס מעלה.
זוכרת שחשבתי שהנה הגיע האביר על הסוס הלבן.. רק שהסוס היה מכונית סובארו שנת 85 והלבן היה מקור פרנסתו.
הוא אסף אותי מהביבים ובהתחלה היה ג׳נטלמן מושלם.
הוא הביא אותי אל משפחתו בכפר..
בחורה יהודיה יפת עניים. מרדנית ומשכילה.
בהתחלה פחדתי .. אבל אח'כ הבנתי שאין ממה, הרי עברתי כ״כ הרבה בשנים האחרונות.
הקצו לנו יחידה נפרדת וסוף סוף היה לי פינה שלי שבה אוכל להניח את ראשי בלילות קרים וגשומים.
לא היה לי כלום רק תיק ושקית בגדים.
בהתחלה הוא נתן לי את הספייס שלי ודווקא היה לי סבבה… רק שזה לא החזיק הרבה והתחילו הקללות…
בבוקר נהג להשפיל לאנוס ולהכות אותי ובלילה לגנוב מיהודים.
פעם הוא השליך לעברי כיסא וכמעט שהוציא לי את העין, נאלצתי להסתפק בחתך בגבה ובשתי שיניים קדימויות שבורות ולכסות את ראשי. הייתי אסירה מורעבת ומושפלת…
ואז … גיליתי שאני בהריון
התגעגעתי הביתה לחיבוק של אמא לערבי שבת שאבא מגיע מבית הכנסת ועושה קידוש…לאלה 'הפרימיטיביים'
כבר לא ידעתי מתי החגים.. כיפור פסח ופורים..
הרעבתי את עצמי והתחלתי להתיידד עם הרעב.. התנתקתי מהעובדה ומהחיים שהתפתחו בקרבי וייחלתי לאבד אותם אבל זה עדיין לא קרה..

ידעתי שאם היה לי קשה לברוח מהסיוט הזה, אז עכשיו יהיה לי קשה יותר עם ילד.. ובטח שלא אברח ואשאיר אותו כאן…

מעולם לא סיפרתי לו את שמי האמתי עבורו הייתי … סתם שם שהמצאתי לאותו הרגע ונתפס.. מעולם לא גיליתי מהיכן הגעתי ומי היא משפחתי…
אולי בתת המודע שלי רציתי לשמור על זה חסוי כי הבנתי שמשפחתי זה ליגה אחרת ..
ואז הגיע היום המיוחל ובו דיממתי ואיבדתי את העובר וחטפתי על כך מכות רצח.
פניתי לאבא שבשמיים וזעקתי חרישית שיעזור לי … לרגע לא הפסקתי להאמין בו שישחרר אותי מהמקום הנורא הזה שבו אני כלואה מאחורי סורג ובריח..
ייחלתי למות אבל זה לא קרה…אז לבטח יושיע אותי
חלפו הימים ביעף ואני כולה בת 18 שנים… חברותיי מהכיתה כבר בטח מתכננות את נשף סיום השנה…ויש את אלה שמתגייסות לצבא או שירות לאומי

ואני… בכפר ערבי חיה כבימי הבניים בלי שיניים, עם גבה חתוכה ועצמות לחיי בולטות מהרעבה. לבושה בסחבות שחורים ומסריחה.
כל חיי חלפו כמו בסרט.
ילדים שיחקו בחצר האחורית ואז נשמע פיצוץ עז שהחריד את המקום, אין לי מושג מה זה היה . .בדימיוני הפורה אולי הרכיבו מטען, או בלון גז , או שיחקו בתחמושת חיה… או סתם רכב שהתחמם והתפוצץ המנוע..
ואז ניצלתי את שעת הכושר והכאוס שהיה בחוץ והדלת לא היתה נעולה וברחתי בכל כוחותיי ורצתי מבלי לעצור.. לא ידעתי לאן אבל רצתי כאילו שד נכנס בי עד שהגעתי למטע ונחתי מתחת לעץ.
הבטתי לשמיים והבנתי שהשוכן במרומים מזמן לי הזדמנות נדירה ועליי לנצלה עד תום.. החשיך ומרחוק נשמעו נביחות כלבים ,

פחדתי פחד מוות שישסו בי כלבי הציד שלהם. קמתי בחסות החשיכה שהתחילה הגעתי לכביש.
לא ידעתי אם לעצור מכוניות או מי שיעצור יהיה מישהו מהן.. וכבר הייתי עייפה והחלטתי שאתן מבטחי בבורא עולם…

עצרה לי מכונית ובה אישה בשלהי שנות החמישים לחייה ואספה אותי, למרות איך שנראיתי ..

היא אמרה שהיא נבהלה בכלל שעצרה לי… ושהיא עושה את הדרך הזאת מידי יום והיום היא טעתה ולקחה פניה אחרת שדעתה הייתה מוסחת בגלל שרק הבוקר נגנבה מכוניתה..
חזרתי לבית הוריי ומשפחתי שקיבלה אותי באהבה. סיפרתי להם את כל מה שקרה לי..

השתקמתי ואני רוצה שהסיפור הזה יגיע לכמה שיותר בחורות צעירות שלצערנו הרב נופלות במקום הזה.
אתן בנות מלך לעולם אל תיפלו למקום שבו אני נפלתי וברוך ה׳ קמתי
חלפו מאז שנים היום אני נשואה והקמתי משפחה לתפארת מדינת ישראל.

הלקח שלי – אל תיכנסו לרפש הזה – יוצא ממנו ריח רע מאוד – חונק עד מוות

ואם חלילה אתן שם – תעיפו את עצמכם ברגע – יש מי ששומר עליכן עדיין

לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום:

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לסיוע, דיווחים ותרומות:

טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il