סלבס בהתחזקות
שי גולדן מפתיע: ביקור באומן, וחזרה ארצה עם תובנות מ’עולם אחר’
"אדם שזר לרוחניות בעולם הזה - חי חיים של עצימת עיניים": העיתונאי, הסופר ועורך מוסף 'הארץ' לשעבר ביקר באומן וחזר עם תובנות מרגשות ומרחיקות לכת
- הידברות
- ד' ניסן התשע"ט
העיתונאי ועורך מוסף 'הארץ' לשעבר שי גולדן ביקר לאחרונה באומן וחזר עם תובנות רוחניות מאלפות, אותן פרסם בעמוד הפייסבוק שלו לצד תמונתו כשהוא רוכן על הציון, ומתפלל כשכיפה לראשו.
בפוסט חושף גולדן את עובדת היותו בן להורים חילונים ולאב 'אתאיסט' (כפי שגולדן מגדירו) שהפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהבן שלהם יחזור בתשובה. "כאשר הורה חילוני מדמיין בעיני רוחו את בנו חוזר בתשובה - הוא מדמה אותו שבוי, שטוף מוח, אסיר, מי שנלקח ולא ישוב לעולם", כותב גולדן.
לדבריו, החברה החילונית נוטה לסגל מבט מרוחק ו'חייזרי' כזה על החברה החרדית, כי היא "מבועתת מהמחשבה שאחרי האמנסיפציה החילונית, ההתקרבות וההתערות עם המנהגים - תחום נסיגה לאיזו גלות".
אבל, ויש כאן אבל גדול: "הורינו שוכחים ומתעלמים שאנחנו כולנו חלק ממשפחה רחבה, וגדולה יותר מזו הגרעינית שלנו. שיש לנו אב נוסף על זה שהביא אותנו לעולם וגידל אותנו. אב שהביא את אבינו לעולם, ואת אביו ואמו ואת הוריהם של אלה וכן הלאה עד לאברהם אבינו. כן, האבא ההוא שבשמים... גם הוא אבא ,וגם הוא אמיתי עבור רבים מאיתנו".
אז איך אפשר בכלל לחשוב שאב יכול לקחת את בנו בשבי? "אי אפשר להילקח בשבי על ידי אביך. אפשר מקסימום לשוב אליו, למצוא אותו ולהתחבר אליו".
"אדם שזר לרוחניות בעולם הזה - חי חיים של עצימת עיניים"
ולכל המפקפקים למיניהם - לא, אין לו כוונה להתחיל להיכנס לדיונים וכחניים על ענייני אמונה, מהסיבה הפשוטה שהאמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר. "אי אפשר לדעתי שיהיה אדם משוכנע בכוח המוח והשכל בקיומו של הבורא, ובכלל בכל עניין של הרוח - מהסיבה שהרוח מתקיימת בנפרד, כמעט בסתירה, לשכל.
"אבל אדם שזר לרוחניות בעולם הזה, לפליאה הרבה שמעוררת חידת החיים, לתמיהה היום יומית שמעוררים הדברים הפשוטים ביותר ונעדרי ההסבר - אדם כזה בעיניי חי חיים של עצימת עיניים, חיים שיש בהם ריק גדול בעיניי. אבל אני מכבד את אלה בכל לב. אחרי הכל - איש טוב כזה גידל אותי להיות לו לבנו, ובביתו הפכתי לאיש מאמין ולאדם רוחני. כן, אני אדם מאמין ורוחני מאוד, ואני סבור גם שאין מקריות בעובדה שנולדתי יהודי בארץ ישראל".
אז איך בכלל הכל התחיל, ולמה דווקא אומן? "נסעתי לאומן כי יותר מדי אנשים אמרו לי שהרוח שורה על המקום הזה. אולי רוחו של רבי נחמן, אולי השכינה עצמה ואולי הרוח שיוצרת הצטרפות של כל כך הרבה נשמות ונפשות שמבקשות תשובה, ואמת, וחיבור על הנשגב והנעלם והנפלא והבלתי מוסבר אך המאוד מורגש - בחיים האלה. וכאשר אני שומע שרוח שורה על מקום - אני רוצה לשהות במחיצתה, לספוג אותה ולהתמזג עמה וללכוד את הזרזיפים והגיצים הנעלמים מן העין, את החשמל שמצוי מעבר לחושים", הוא כותב.
"עיניי לא דמיינו את אשר ראו. זו הייתה אמת"
שם, במקום בו הרוח שורה, הוא מבקש "להאזין לה, לנשום אותה, לשתוק אותה, להריח אותה ולהרגיש בה חודרת אליי, עוברת דרכי ועושה בי מעשים שעושה רוח באדם".
מי שדרכו התוודע לאומן היה אדם בשם גילי מסמי שאותו פגש גולדן באקראי. "הוא דיבר איתי על אומן לא מתוך כוונה להחזירני בתשובה אלא כדי שאחווה את המקום הזה".
אך במשך שנים העדיף גולדן לסרב להצעות החוזרות ונישנות, בתואנה כי יש דברים חשובים יותר על הפרק - עד שאותו יהודי החליט לעשות מעשה ושמר לו לגולדן מקום על הטיסה לאומן. "עמדתי לסרב שוב אבל רוח אחזה בי ולפתע מצאתי את עצמי משיב בחיוב כי עליי לפגוש את הרבי ולהכיר את רוחו. כך הרגשתי..."
אז הוא נסע. לא מתוך היומרה לכתוב על דרכו של רבי נחמן, לדבריו, כי אם להקשיב, לראות, ללמוד, לפגוש ולהיפגש עם תורתו, מחשבתו וחסידיו. וכשהוא מבטא את המילה חסידיו - הוא מתאר גם לפרטי פרטים את גווניהם הרבים: "כיפות סרוגות לבנות, זקנים מפוארים, לובשי שחורים, חבשי כיפות סרוגות, חובשי כובעי בייסבול, לובשי ג'ינס, מבוגרים מאוד וצעירים מאוד, מהורהרים ושתקנים, תיירים סקרנים ותושבים מקומיים. כולם היו שם, ומכנה משותף אחד לכולם - אהבת חינם.
"אפשר שהיה צריך לכתוב קודם לכל 'שמחה', אבל השמחה היא הפועל היוצא של הדבר עצמו: אהבה. אהבה גדולה. אהבה שממנה נגזרת אהבת חינם. הכל מברכים זה את זה לשלום, זרים גמורים שעיניהם אורות מחבקים אותך חיבוק גדול. מברכים אותך לשלום בעיניים בורקות, לא שיפוטיות, לא מבקשות דבר, לא מבקרות ולא זועפות. איש-איש ושק צרותיו ומכאוביו וסיפוריו - והנה, במקום הזה נתקיים בהם באמת הפסוק 'שבת אחים גם יחד'".
ואיך הוא הרגיש שם? "חי אלוקים", הוא כותב. "לא נתקלתי מעודי בקהילה כה גדולה שהופכת לדבוקה ולמשפחה ללא תנאי, ללא הירארכיה, ללא קטגוריה, ללא הוראות הפעלה. מפליאה מכל היא המסירות וההתמסרות לזולת ולשמחתו ולרווחתו. הכל חולקים פת לחם, בקבוק משקה, סידור תפילה. קיבוץ אמיתי. על אמת. קיבוץ כפי שנתכוון להיות בפנטזיה האידילית ביותר. זה נשמע מעט אוטופי, אבל זה ככה באמת. עיניי לא דמיינו את אשר ראו, וחושיי לא תעתעו בי. זו הייתה אמת".
ואיך הגיבו על כך ברשת? לפניכם מקצת תגובות מרגשות במיוחד: