category

זוגיות ושלום בית

זה בסדר לא לדעת מה את מפסידה

"קל לך לדבר", היא אמרה, "בעלי התשובה הספיקו לכייף לפני שנכנסו לעניינים. ומה אתנו !?"

שתף במייל
| י"ט חשון התשע"ד |
whatsapp
אא

פעם אחת, כאשר דיברתי בפני קבוצת בנות דתיות על הערך המעשי שבהקפדה על ''שמירת-נגיעה'', התפרצה לדברי בחורה, שעד אז שלחה בי מבטים קרירים. ''קל לך לדבר'', היא אמרה, ''בעלי התשובה הספיקו לכייף לפני שנכנסו לעניינים. ומה אתנו !?'' מיד הצטרפה מישהי אחרת וקראה ''נכון!'' ולפני שהבנתי מה קורה, נשמעה מקהלה של נשים שקראה ''בדיוק כך!'' כששככה ההתפרצות, סיכמה דוברת הקבוצה : ''את לא מבינה'', אמרה, ''אנחנו אפילו לא יודעות מה אנחנו מפסידות!'' כולן חיכו לתגובתי.

''זאת בדיוק הנקודה שלי'', עניתי, ''אתן לא מפסידות כלום''. הן שתקו כלא מבינות. איך ייתכן שאינן מפסידות כלום?? בעולם בכללו, רבים דבקים ב''עקרון ההתנסות'' עד קיצוניות, ומניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע, כך הם יהיו מנוסים, רחבי-דעת ומועשרים יותר. בכל מישור שהוא, נחשבת אי-התנסות להפסד.
 
אולם, במקרים רבים מדי , הכף בהחלט נוטה לצד של התמימות. אני יודעת שכבר זמן מה אין התמימות נחשבת למעלה חשובה. במיוחד אצל בני נוער חילוניים. תמימות ופופולריות אינם בדיוק עולים בקנה אחד.. . אמת, השאיפה הילדותית הזו להיות ''איש העולם הגדול'' פותחת בעוצמתה לאחר גיל ההתבגרות. וכיום, עם קיומן של תופעות 'מלבבות' כגון מגפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, ישנן מגמות של נסיגה באופנות מסוימות, עד כדי כך שכבר מקובל להיות שמרן יותר מבעבר.
 
אך למרות שהתנהגויות מסוימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ההתנסות היא עדיין שם המשחק. לחיות פירושו לחוות. זה ברור. אך היהדות תובעת שאין להתנסות ולחוות בלא אבחנה וכמטרה בפני עצמה. יש להתייחס להתנסות כאל אמצעי מובחן מאוד למטרה נעלה'' להפוך לאדם יותר רגיש מבחינה רוחנית, ובסופו של דבר לאדם מאושר יותר. שלא כמו אחוז מסויים של בני הנוער הלא דתיים, אני סבורה שרוב האנשים שגדלו בבתים מסורתיים כל שהם, אינם שואפים לחיים של מין, סמים ומוסיקת רוק.
 
ובכל זאת, משיכה למשהו שנמצא ''אי-שם'', אפילו משהו שנדמה תמים כמו ''מעט'' מגע בין גבר ואשה, יכול מאוד להיות ביטוי מעודן לאותו רצון שלא ''להפסיד''. יש פיתוי רב ''להתפתח'' באמצעות מעט התנסות, מעט התנסות שהיא לכאורה בלתי-מזיקה. רבים נפלו בפח הזה. עשו לעצמכם טובה גדולה - אל תתפתו ! אם את עדיין לא משוכנעת, שאולי מספר בעלי תשובה רגישים וכנים, אם היו משנים משהו, לו ניתנה להם ההזדמנות לחיות את חייהם מחדש.
 
עקבתי אחרי רבים שהתקדמו בדרך היהדות החל מצעדיהם הראשונים ועד ש''התאקלמו'', ואני גיליתי את אותו מהלך מחשבה ביניהם, שבסופו מסקנה כמעט גורפת. בשלב הראשון, כאשר אנשים (שקודם לכן ''עשו חיים'' בעולם החילוני) רק מתחילים להכיר את היהדות, הם אומרים: ''אני שמח שהגעתי ליהדות בשלב זה של חיי ולא לפני כן.
 
לא היית רוצה להפסיד הרבה מהדברים שעשיתי עד כה, ביניהם חוויות אדירות שלא הייתי מוותר עליהן עבור כל הון שבעולם. אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה ולהיות דתי.'' לאחר זמן מה, משתנה מעט השקפתם על העבר. הם יגידו: ''הלוואי ולא הייתי מתנסה בכל מה שהתנסתי בו לפני שנעשיתי דתי.
 
זאת אומרת, החוויות האלה נתנו לי משהו וידוע לי שלולא מה שעברתי לא היתה לי כיום אותה הבנה של יהדות והערכה כלפיה. אבל עדיף היה לו יכולתי ללמוד הכל ישר מהתורה ולדלג על כל העניינים האלה. בשלב מתקדם עוד יותר, במיוחד אחרי שהם נישאים, משתכלל הפזמון ונשמע בערך כך: ''מגעיל, כשאני חושב על חלק מהדברים שעשיתי לפני שהכרתי את היהדות. אני יודע שלה' היו סיבות משלו לגרום לי לעבור בדרך שעברתי בה - אבל הייתי עושה הכל כדי לגדול בבית דתי.
 
תודה לא-ל שילדיי יהיו דתיים מלידה''. (לא חבל שרק הראייה לאחור היא מושלמת?) דחיית ''עקרון ההתנסות'' חזקה במיוחד בכל הקשור למערכת יחסים. מדוע ? ראשית לכל, בגלל הבעיה המאוד משמעותית, שדנו בה - אובדן הרגישות והייחודיות החד-פעמית שנועדו לקשר האחד והיחיד. כל מעורבות קודמת שנשמרת ביזכרונך עומדת בדרכה של הרגשת המיוחדות המוחלטת עם בן הזוג, שרובנו כל כך משתוקקים לה.
 
היבט אחר, ולא נעים במיוחד, הוא עניין ההשוואות. כל מערכת יחסים הקודמת לנישואך, פותחת את הדלת לאינספור השוואות בין בעלך לעתיד לחבר שהיה לך בעבר; השוואות שאינן מועילות לך או לו, מכיוון שלא בכל הקשר או היבט, תהיה ידו של בעלך על העליונה - נפלא ככל שהוא יהיה. חברתי, חנה, סיפרה לי משהו שאמר אחד המשתתפים בשיעוריה.
 
באותו שיעור, היא הצביעה על כך שבהעדר בני-זוג אחרים להשוואה עם בן-זוגך הנוכחי,יתחזקו נישואיך, בעוד שזכרונות מהעבר עלולים רק להזיק. מיד קם אחד המשתתפים (שאשתו, אני מניחה, לא היתה נוכחת) והעיר (בפומבי!) את ההערה החביבה שלהלן: ''אני יודע למה את מתכוונת. אני נשוי שנתיים ואני באמת אוהב את אשתי, אבל אפילו ברגעינו האינטימיים ביותר, אני לא יכול להימנע מלחשוב על חברתי לשעבר''.
 
כשחנה סיפרה לי את זה, התכווץ כל שריר בגופי. באופן אישי, לו הייתי אשתו של אותו אדם והייתי שומעת מה שהוא אמר, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי וחופרת לעצמי בור ונכנסת לתוכו. בכל פעם שאני משמיעה הערה זו בשיעור, מוכיחים לי מבטי התלמידים שאינני לבד בתחושותי אלה.
 
התגובה הכמעט אחידה שאני מקבלת, בקול או במבט, היא: גועל נפש. (אלה שאינם מגיבים כך, נראים בדרך כלל כמרגישים מאוד לא נוח בקטע הזה, כנראה בגלל שחשבו מחשבות דומות לאלה של אותו אדם.) אפילו בלי קשר לאובדן הייחודיות ולהשוואות הבלתי-נמנעות, רוב האנשים, לאחר שמצאו את שותפם האמיתי לחיים, אינם מתענגים במיוחד על זכרונות קשריהם הקודמים. עם זאת, לזיכרונות האלה יש נטיה מעצבנת; הם אינם נעלמים במהלך החיים אלא צפים ועולים בזמנים הכי פחות מוצלחים.
 
כפי שתיאר זאת מכר שלי, הזיכרונות הם כמו זבובים טורדניים החגים סביב ראשך. סביר להניח, שרוב בעלי התשובה הרציניים, אחרי שהם נשואים באושר, היו שמחים מאוד לו ניתן היה למחוק במחי יד את כל מערכות היחסים שלהם בעבר, הטובות והרעות. אשה אחת אמרה לי, ובמלוא הרציניות, שלו היה אפשר בעזרת ניתוח בראש לסלק כל זכרון מכל חבר שהיה לה, זולת בעלה, היא היתה עושה את זה.
 
סיכומו של דבר: את לא ''מפסידה'' בזה שעכשיו את לא עושה משהו, שבעתיד תתחרטי שעשית. באותו עתיד, כאשר תהיי נשואה באושר לשותפך לחיים, לא תצטערי על כל אותן חוויות ש''פספסת''. את תדעי בביטחון שלא הכרת קודם לכן, שהדבר היחיד שהפסדת הוא מה שצופן לך המחר.
הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה