הטור של דבורי וקשטוק

מה עושים כשהשינוי נכשל וחוזרים שוב לאחור?

שינוי שהוא כל הזמן בתנועה קדימה הוא לרוב שינוי לא אמיתי. כי גם בתהליך השינוי יש שינויים. אבל במקום להישאר בנפילה, צריך לקום ממנה

| כ"ז אדר א' התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

ביום שישי האחרון זומנתי לפגישה עם הגננות, הפסיכולוגית של הגן והמדריכה שלה.

ישבנו 6 נשים בבוקר יום שישי כדי לדון על השינוי הלא משמח שקורה עם הגברת שלנו, בת השש.

הקדמונת קטנה: לאה היא ילדה מיוחדת ממש. מיוחדת מהסוג שעושה נעים בלב. היא מצחיקה בטירוף, יש לה שאלות שמשאירות אותי ואת כל מי שהיא פוגשת בהלם, היא מסיקה מסקנות חריפות ומדברת כמו ילדה בוגרת הרבה יותר מגילה. היא רגישה כל כך שנראה שהלב שלה גדול יותר מהגוף שלה (שהוא גדול מאד), היא רוקדת מהמם, ממציאה תנועות, שרה בלי סוף ואלופה לספר סיפורים ולהציג הצגות. היא סקרנית ורוצה כל הזמן ללמוד עוד, והיא חזקה כמו עץ אלון.

מיוחדת, כבר אמרתי?

יחד עם כל זה יש לה קושי בוויסות החושי והרגשי. קושי שאי אפשר שלא לראות או להרגיש.

כבר כשהייתה קטנה מאד זיהיתי את הקושי בוויסות החושי והתחלתי לטפל בנושא. זמן קצר אחרי זה לא יכולתי להתעלם מהקושי באיפוק, יכולת לדחות סיפוקים, התנהגות רגשית שלא תואמת את הגיל ועוד.

לא קל איתה.

עם ילד חכם ופלפלון – לא פשוט.

עם ילד שיש לו קושי בוויסות החושי – לא פשוט.

עם ילד שיש לו קושי בוויסות הרגשי – לא פשוט.

עם ילד שיש לו מראה חריג שגורם לאנשים חסרי טקט לסובב את הראש ולילדים להעליב אותו – לא פשוט.

ואם זה הכל ביחד – זה הופך להיות אתגר אמיתי.

כיוון שאני באה מעולם הטיפול, לא נחתי לרגע, וניגשתי לאנשי מקצוע מתחומים שונים. דאגתי שהיא תקבל את המקסימום שהיא יכולה כדי לעזור לה לגדול בנחת.

השקעתי בגננות שלה את המקסימום, כי ידעתי עם מה הן מתמודדות, והשקעתי בכל מי שנותן לה הזדמנות לראות מעבר לילדה שנראית לעיתים בחלקים הפחות נחמדים שלה.

בשנתיים האחרונות, בעזרת צוות הגננות המדהים ועבודת צוות משותפת, חוגים שונים והרבה תפילות, היא עשתה קפיצה ענקית!

מילדה שלא ישבה רגע אחד על הכסא - היא יושבת היום זמן רב, מרוכזת בהקשבה או ביצירה.

מילדה שלא ידעה לבטא את מה שהיא רוצה אלא ישר פרצה בבכי קולני - היא מדברת ומסבירה מה היא צריכה.

מילדה שלא ידעה לספר כלום על פרשת השבוע - היא מספרת לפרטי פרטים, כולל הניואנסים הקטנים, כמו "וחכמים אומרים ש...", כשיש פרוש נוסף של חז"ל.

מילדה שהשתעממה אחרי שניה מכל דבר - היא יושבת שעות ומציירת, גוזרת, מהדקת, מדביקה, ממציאה סיפורים, שירים וריקודים.

מילדה עם אפס דחיית סיפוקים - לילדה שלמדה להתאפק, לחכות, להבין שלכל דבר יש את הזמן שלו.

מילדה שלא חשבנו שתעלה לכיתה א' - היא בעז"ה תעלה בשנה הבאה.

הבית נרגע. היה יותר שיח מאשר בכי וצעקות. התחלנו לנשום.

היא הייתה כל שבוע לפחות ב-2 חוגים שכל אחד עבד על חלק אחר (רגשי ופיזי), כשבמקביל היא בסוגים שונים של אבחונים כדי לאתר בזמן את כל מה שצריך לאתר.

ואז, לאט לאט התחלתי להרגיש שמשהו לא כשורה. חיכיתי עוד קצת, ואז הרמתי טלפון לגננת השילוב. היא לא ידעה על מה אני מדברת. לאה מתנהגת נהדר כמו תמיד.

אבל אני הרגשתי שהיא לא כמו תמיד, כלומר, כמו ה"תמיד" האחרון שהתרגלנו אליו.

היא חזרה לבכות הרבה, להיעלב מכל שטות, לדבר לא יפה, לכעוס, לעשות דרמות כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה הרגע ומיד...

אחרי שבועיים בערך התקשרה הגננת, "לאה מתנהגת כמו פעם. היא ברגרסיה".

מהר תיאמנו את הפגישה שהתקיימה בשישי האחרון.

כן, גם בגן יש שינוי, ולא לטובה. היא מרביצה פתאום, מציקה לפעמים, לא מוכנה לחכות אלא הכל ביד ומיד, פחות ממושמעת, בודקת גבולות...

ישבתי מול הצוות המדהים, סיפרתי מה שחשבתי שחשוב והרגשתי איך אני שוקעת בכסא הכתר. שוקעת בסוג של ייאוש.

הצוות היה מקסים כל כך, ורק סיפר כמה היא מדהימה, ורגישה, ואיך היא עוזרת בגן, וכמה מצחיק איתה ומה קורה ביום שהיא נעדרת או מאחרת – נהיה שקט פתאום והיא חסרה כל כך, והבנות שמחכות למוצא פיה ולהחלטותיה לגבי התפקיד של כל אחת ואחת בהצגה ו...

ואני מקשיבה להן ומנסה להתנחם. אבל זוכרת היטב את מטרת הפגישה.

אף אחד לא מזמן הורים ביום שישי כדי לספר כמה הבת שלהם נפלאה.

חשבנו ביחד, הכנו תוכנית פעולה, שקלנו מה עוד צריך, בררנו במה היא צריכה עזרה ובמה היא מעל הממוצע. הצוות דאג כל הזמן לדייק ולהזכיר שהיא לא חזרה להיות כמו בתחילת השנה. בשום אופן לא! היא במקום אחר לגמרי. היא חזרה אחורה, אבל לא את כל הדרך. ואי אפשר להתעלם ממה שהיא השיגה ועדיין נשמר.

וזו הייתה אלומת אור בתוך התחושה של החושך שאפפה אותי.

בסוף-בסוף, רגע לפני שאנחנו מסיימות, אמרה לי אחת הגננות: "כשמדברים על המושג 'אמא' בגן, לאה תמיד אומרת שאמא שלה היא 'מומק' (מילה שהיא המציאה על דברים שהיא מאד מאד מאד אוהבת), ושהיא אוהבת אותך מאד, ושהיא הייתה רוצה עוד זמן איתך".

וזה השלב שבו הדמעות שעצרתי לא שאלו את רשותי ופרצו להן מהעיניים. כי בסופו של דבר, זה מה שחשוב לי, שהיא תדע שהיא אהובה בכל מצב, בכל צורה, בכל שלב, בכל מקרה. אהובה בלי תנאי.

בשבת אחרי הדלקת נרות ישבתי איתה שלא כהרגלי. הקראתי לה ולשתי הגברות המתוקות הנוספות את הספרים שהביאו מהגן, עברנו על הציורים שלהן, הקשבתי לסיפורים שלהן, ולא יכולתי שלא לראות את הטוב והטוהר והתמימות והרגישות שיש בלאה שלנו.

במהלך השבת היו רגעים לא פשוטים, והם היו לא מעטים, ויחד עם זה, ראיתי גם את הדברים שכן היו טובים, כמו זה שהיא סיפרה היטב את כל מה שהיא למדה בגן, ושהיא זכרה לברך לפני כל מאכל (ובעבר היא די חיפפה בעניין), ושהיא שמרה כל הזמן על דסוש הקטנה שלא תכניס דברים קטנים לפה, ושהיא הדיחה כלים!!! בפעם הראשונה בחייה, ומיוזמתה, והכינה מצלחת הירקות החתוכים צורה של פרצוף, עם אלפלפא בשיערות, פיסת חסה בשביל ה"פוני", עגבניות שרי בשביל מסגרת הפנים, מלפפון בעיניים, פטריה טרייה לאף ופלפל אדום לפה. אפילו לשון היא יצרה לפה הזה. כמה היא יצירתית!

עודדתי אותה, והדגשתי את הטוב והיש והמצוין, וחנקתי את הרצון להגיד את כל מה שעוד לא.

חלק משינוי הוא גם רגרסיה.

שינוי שהוא כל הזמן בתנועה קדימה הוא לרוב שינוי לא אמיתי. כי גם בתהליך השינוי יש שינויים. אני לא מכירה שינוי שלאורך זמן מתקדם ללא אף נפילה, שבירה או ירידה, אבל אני כן מכירה נפילות, שבירות או ירידות שהופכות להיות קבועות, במקום לעלות מהן חזרה למעלה, אל קו השינוי לטובה.

הקושי הגדול, בעיני, הוא לא לצאת אל השגת השינוי, אלא לקום מהנפילה!

אני צריכה כח כדי לחזור ולהאמין בגברת שלנו. לזכור שכמו שהיא השתפרה פלאים, היא יכולה לחזור אל דרך המלך ולעלות משם הלאה. היא כבר הוכיחה שהיא יכולה.

אני צריכה כח לזכור שלמרות הנסיגה, נשארו דברים נפלאים מהשינוי המדהים שהיא עברה, ולא הכל חזר למצב הקודם.

ואני יכולה לשאוב כח מכך שבתוך כל התקופה שהיא ואנחנו עוברים, היא עדיין מרגישה שהיא שווה וראויה ואהובה, למרות ועל אף.

אני יודעת שאסור לי להישבר, כי כל העתיד שלה תלוי באמונה שלי ובצעדים המעשיים שלנו, כהורים ושל הצוות המקצועי, לעזור לה לקום על שתי הרגליים ולהמשיך קדימה.

והפוסט הזה בא כדי להזכיר לי, שלא חכמה רק להגיד לאחרים מה לעשות. חכמה להגיד לעצמי, לשפר ולהשתפר, ולהצליח.

ובעיקר,

בעיקר לזכור שאין דבר כזה כישלון.

יש הפסקה, יש מקום לחישוב מסלול, יש צורך בזמן להסקת מסקנות (כן, גם לגברת בת 6 יש צורך להסיק מסקנות בהתאם לגילה), יש רגעים של חוסר אונים, יש צורך לעצור כדי לאסוף כוחות, ויש מקום לראות את מה שלא נכשל, ואת הכוחות שיש לאדם לחזור אל דרך המלך!

ואז... אז הכישלון הופך למתנה. הרגרסיה הופכת למנוף, והאדם יוצא מחוזק יותר ומוכן יותר להתמודדות הבאה שבוא תבוא.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.7 (11 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים