הלב דופק מהתרגשות: איזה ציור הבאת לאמא הפעם?

איתן מיכאל חוזר מבית הספר, נקי, מסודר, מריח טוב.

אני מכניסה אותו הביתה, ואז יש טקס קבוע שבו אני מקריאה את מה שהמורה כתבה, מה איתן מיכאל עשה בבית הספר.

מידי פעם אנו מוצאים גם הפתעות בתיק של אנשים טובים שחילקו ממתקים, כובעים סרוגים לילדים המיוחדים.

אבל מה שמאוד מרגש אותי, אלה היצירות שהוא מביא הביתה. ומה שעוד יותר גורם לי להתרגשות זה כאשר הוא חוזר מלוכלך בידיים בדבק, גואש או כל חומר יצירה אחר.

ברגעים כאלה אני עוצרת את הדמעות, מצד אחד כואב לי שהבן שלי מאז שנפגע בתאונה מתלכלך מאוכל שנשפך עליו או שיוצא לו מהפה, או שחולצתו ספוגה ברוק, והוא לא כמו ילד רגיל שחוזר הביתה עם חולצה צבועה בגואש ונעליים מלאות בחול. מצד שני, הוא נמצא במסגרת שמתייחסת אליו כאל ילד "רגיל" ועושים איתו יצירות ומידי פעם הוא חוזר הביתה מלוכלך לא מאוכל.

בכל פעם כשהבת שלי מביאה הביתה את התיקייה לשבת עם כל היצירות והציורים שהכינה בגן, אני משתדלת לעבור איתה ציור ציור, היא מסבירה לי מה מצויר או מה היא עשתה ובאילו חומרים היא השתמשה. ממש לתת יחס לכל ציור. היא רואה שאכפת לי, שאני מתלהבת מהציורים שלה, אפילו שחלקם קשקוש אחד גדול, אבל מאוד יפה לשמוע אותה איך היא מפרשת את הציור. אני מאוד מתרגשת מהדיבור שלה, מההתלהבות מכל יצירה ויצירה. אני מודה לה' שהבת שלי מציירת, מדמיינת, מבטאת את עצמה. מאז פציעתו בתאונה, מאוד כואב לי שהוא לא מדבר, לא משתף אותי במה שעובר עליו בבית הספר, לא מתלהב ממה שהוא עושה בבית הספר. אני מבינה כמה חשוב להעריך את המציאות שילדיי הבריאים מביעים, מדברים, להקדיש להם מספר דקות ולהתעניין באמת ביצירות או במבחנים והעבודות שהם מביאים איתם.

(צילום: shutterstock)

וכשאיתן מיכאל מביא הביתה יצירה, הלב דופק מהתרגשות, הרגשה ש"הנה, גם הוא ילד רגיל שמביא הביתה דברים שהכין", אמנם לצערי, אני יודעת שהצוות עשה לו את היצירה, כי הוא לא מזיז את הידיים, אבל עדיין, קצת "נורמליות" במציאות הכואבת איתה אנחנו מתמודדים יום יום.

וכשהוא כן מצליח להזיז קצת את היד ולצייר קו קטן, ההתרגשות בשיאה, מודים לה' על כך, גם על התנועה הקטנה הזאת, שמעניקה אמונה ותקווה לתנועות גדולות יותר שעוד תגענה.

יום שישי, שבת, הקדישו כמה דקות לילדים ולסיכום השבועי שהם מביאים, העריכו זאת, התלהבו, זאת הזדמנות טובה לחזק את הקשר עם הילדים ולהודות על בריאותם.

לטור הקודם:

כשאתם עושים את הטעות הזו, תחשבו עליי: טור אישי מאמא כאובה, לחצו כאן.

המייל של ריעות לוי (לנשים בלבד) - reutlevik@gmail.com