מגזין

3 שנים לאסון קו 402: אמו של לוי יצחק אמדדי ז"ל מתארת את ההתמודדות עם השכול

בהפרש של 3 שנים בדיוק התרחשו 2 אסונות זהים ומזעזעים: התאונה בקו 402 והתאונה בקו 304. שלוש שנים לתאונה הקשה, אומרת אמו של לוי יצחק אמדדי ז"ל: "הקב"ה עוזר ומנחם. כשמדבקים איתו הוא אוסף את הכאב"

| ח' אדר א' התשע"ט |
 לוי יצחק אמדדי ז"ל (צילום: אלבום פרטי)
אא

תאונת הדרכים הקטלנית בקו 304 החזירה את חנה אמדדי, אימו של לוי יצחק ז"ל, שלוש שנים אחורה ליום הנורא בו נהרג בנה בן ה-17 בתאונה בקו 402. כשהיא שמעה על האסון בקו 304, חנה הזדעזעה: "ליבי היה עם המשפחות השכולות, יש צער נורא בכך שהורים קוברים את ילדם. קשה לשאת את המחשבה". חנה מבקשת לחזק ולהעצים: "הטרגדיה הפרטית שלנו לימדה אותי ששום דבר לא מובן מאליו, הכל מתנות חינם. בתוך הניסיון יש הרבה נחמות וחסדים".      

האסון המחריד בקו 402 התרחש לפני כשלוש שנים, גם כן ביום ראשון בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בתאונה קיפחו את חייהם שישה בני אדם (לוי יצחק ז"ל אחד מהם). ביום ראשון האחרון התרחשה תאונת הדרכים הקטלנית בקו 304, בה נהרגו רחל גוטמן ורוחמה רוזן ז"ל. בצירוף מזעזע התאונות התרחשו בהפרש של שלוש שנים ומספר שעות. "כששמעתי על התאונה יותר מאשר שחשבתי על הכאב הפרטי שלי, חשבתי על השכול של המשפחות, הצער הנורא שכרוך בכך שאימא ואבא קוברים את בתם. חשבתי על ההתמודדות של המשפחות, ועל מה שעוד צפוי להם. כשהחייל יוסף כהן ז"ל נרצח בפיגוע בגבעת אסף, לפני כחודשיים, רציתי לנסוע ולנחם את אימו.

"רציתי לתת לה חיבוק גדול ולומר לה: 'הקב"ה איתך ברגעים הקשים'. אומנם נבצר ממני לנסוע, אבל בכל פעם כשאני שומעת על אסון או טרגדיה נוראית, אני מזדהה עם עוצמת הכאב, ומתפללת שיהיו להם כוחות לאסוף את עצמם, ולהמשיך הלאה לטובת שאר בני המשפחה. הקב"ה עוזר ומנחם. כשמדברים איתו הוא עונה, אוסף את הכאב, שולח מזור ומראה לך שיש הרבה סיבות להודות על הקיים – את זה אסור לנו לשכוח".

במקצועה חנה מורה לחסידות. בעלה הרב הילל אמדדי הוא ראש ישיבה ומחנך ביישוב יבנאל. בעיצומן של ימי האבל על בנה חנה הייתה זאת שחיזקה את המנחמות הרבות שבאו לביתה בימי השבעה.

לוי יצחק ז"ל, השלישי מבין תשעת ילדיהם של הרב הילל וחנה, נקרא על שמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, הקבור בעיר ברדיצ'ב שבאוקראינה ומכונה: "סנגורם של ישראל". הנער בן ה-17 בפטירתו למד בישיבה בבני ברק. באותו יום ראשון הוא נסע לירושלים להתפלל בכותל להצלחת לימודיו בישיבה חדשה, שאליה רצה להתקבל. בדרכו חזרה עלה לקו 402 שהתנגש במשאית כשהיה בדרכו לבני ברק. שישה בני אדם נהרגו בתאונה שהחרידה את המדינה.

הוריו של הנער כלל לא ידעו שאירעה תאונה קשה. "היחיד ששמע על האירוע היה אחיו הגדול, אליעזר שלמה", מספרת השבוע אמדדי. "הוא האחרון שלוי יצחק דיבר איתו, ועדכן אותו שהוא עולה על האוטובוס. הוא תמיד דאג להודיע לנו מה קורה איתו, ואיפה הוא נמצא. כשאחיו ראה שהוא לא מתקשר, הוא התקשר אליו - אבל הנייד לא היה זמין. במקביל הוא שמע על התאונה, התמלא דאגה, ומיד התחיל לחפש אותו. אף אחד לא ידע מה קרה לו. בינתיים הגיעו לבית שלנו כוחות ביטחון ובישרו לבעלי".

 

נשיקת פרידה על המצח: "נתתי לו להרגיש אהוב ומוערך"

שלושה שבועות לפני התאונה ראתה חנה את בנה בפעם האחרונה: "הוא עמד ליד הדלת, לפני הנסיעה לבני ברק, והרגשתי צורך לתת לו נשיקה על המצח. זאת למעשה הייתה נשיקת פרידה, והפעם האחרונה שראיתי אותו. ליבי נחמץ כשאני חושבת על הרגעים האלה, לו רק הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. הנחמה שלי שנתתי לו להרגיש שאני אוהבת ומעריכה אותו, ואני נושאת תפילות להצלחתו. אני מתחזקת מהמחשבה שהוא הוא זכה להיות בכותל לפני שנסע לבני ברק, התפלל על זה שיצליח בישיבה, והוא עלה לישיבה של מעלה. אני מודה לבורא עולם שברוך השם הוא נפטר כבן-תורה אמיתי".

איזה נער הוא היה?

"לוי יצחק הוא נער מלא חיות, מלא שמחת חיים ומלא בנתינה לזולת. היו לו הרבה שאיפות ורצונות. הוא אהב לרַצות לשמח את כולם - שלכולם יהיה טוב, להוריו ולאנשים שמסביבו. הוא עזר לכולם בכל מצב. הוא ידע לעזור לסדר אולם לקראת מסיבה או לסייע בארגון טיולים. הוא היה אלוף בזה. היה לו חוש אסתטי, והוא היה עורך את שולחן השבת בצורה מדהימה. מלבד זאת הוא היה אוזן קשבת לכל האנשים שאין להם מי שיקשיב להם. הוא היה משמח את כל האנשים הבודדים, הקשישים או אלה שסובלים מאיזושהי סיבה. הוא לא היה מסוגל לראות בסביבתו אנשים עצובים. הוא היה הולך בחגים לבית אבות כדי לשמח את המבוגרים".

(צילום: אלבום פרטי)

לוי יצחק ז"ל ניגן בגיטרה. באחת משיחותיו האחרונות עם אמו הוא הביע רצון ללמוד לתופף על תופים. "אמרתי לו, בעזרת השם תלמד", מספרת חנה, "דיברנו בדיוק כשהוא היה בחתונה של יתום, שאותו הלך לשמח. הוא היה נער מדהים וצר לי שלא הספקתי להוביל אותו לחופה, שהוא לא זכה להקים בית בישראל".

אובדן בן הוא טרגדיה בלתי ניתנת לשיעור. הכאב העצום מפלח את ליבם של ההורים, ומידי שנה הוא הולך וגובר. "יש געגוע עז לבן", אומרת חנה, "מעבר לכך המחשבות עליו מלוות אותי, אני נזכרת בחיוך שלו, באהבת הזולת שלו, באהבת התורה שלו. יחד עם זאת, יש התחזקות גדולה באמונה ובהבנה שהקב"ה יודע הכי טוב מה לעשות, והוא מחליט מה קורה בעולם. יש בעל בית והוא מנהל את העולם בצורה הכי טובה. צריך לדעת שאת כל השאלות שצצות בראש אפשר לחלוק עם הקב"ה - הוא עוזר ומסייע. הוא נותן את מנוחת הנפש האמיתית. אני לומדת הוראה בבני ברק ותחילה חשבתי ביני ובין עצמי שעדיף שאסע באוטובוס ולא ברכב. עשיתי כך והשעות בנסיעה היו ייסורי נפש. התיישבתי באוטובוס במקום ליד הנהג, ולא במושב הנגדי בו לכאורה לוי יצחק ישב. כל הנסיעה שחזרתי מה ואיך קרה, ושאלתי את הבורא שאלות. בסוף הבנתי שהנסיעה באוטובוס מעצימה את הכאב ומפלחת אותו. אין טעם להתבוסס בכאב, בפרט כשאת אימא ואת צריכה להעניק מעצמך לשאר הילדים. החלטתי לנהוג ברכב שלי, וב"ה הרגשתי טוב, הנסיעה לא הייתה מייסרת. אדם צריך לעזור לעצמו ולשאוב את הכוחות גם אם לעיתים הם מגיעים ממעמקים".  

 

לעורר מודעות להורות קשובה יותר

חנה מספרת שמאז שבנה נפטר הם פועלים להנצחתו ולזכרו. "בשנה הראשונה הייתי עסוקה בעשיית חסד לזכותו. בשנה השנה ב"ה הכנסנו ספר תורה דווקא ביום ההולדת שלו, ועשינו סעודה גדולה. אומרים שכשמכניסים ספר תורה זה כמו להכניס לחופה, אז נכון שהייתי שמחה אבל זאת לא אותה השמחה, זאת הייתה נחמה שעשינו לזכותו של לוי יצחק.

"השאיפה שלי לעודד מודעות בקרב הורים להורות טובה יותר. לצערי הרב בעקבות הפטירה של בני הפכתי להיות אימא קשובה יותר לילדיי. כהורים יש לנו ביד יהלומים – הילדים שלנו. התפקיד שלנו ללטש את היהלומים, ולאפשר להם למצות ככול שניתן את הייעוד והיכולות שלהם. לאהוב אותם בכל תחנה שלהם בדרך ולגדל אותם תרתי משמע – לגדל את רוחם ונפשם. בעבר כשהילדים היו קטנים יותר, בעלי היה חוזר מהכולל בשעה 16:00 ביחד איתם. זאת הייתה שעת מפגש קבועה בה כל המשפחה הייתה יושבת לאכול ארוחת צהריים, כמו בשולחן שבת. זאת הייתה חוויה משפחתית מדהימה שחיזקה וחיברה אותנו. לא מובן מאליו לשבת כל יום לאכול יחד, צריך פניות נפשית, רגשית ופיזית, אבל אנחנו נהגנו כך. עם השנים הילדים גדלו והשגרה השתנתה כך שלצערי המנהג פסק, אבל ב"ה נשתדל להחזיר אותו. מדהים איזה כוחות זה נוסך בילדים ובהורים. לשבת לאכול שעה אחת ביחד, בלי טלפונים ובלי הסחות דעת.

"החלטתי בלי נדר לספר לילדיי הקטנים יותר סיפור לפני השינה, וב"ה רכשתי ספרים כך שהם יהיו נגישים. לפני השינה אנחנו עושים תפילת הודיה משותפת בה אני מודה לקב"ה בפני הילדים על המתנות שהוא נתן לי, על הילדים הטובים ב"ה, על האוכל, הבריאות וכל החסדים. זה מלמד אותם להוקיר תודה, וגם מחזק ומקרב בנינו, כי הם רואים שאימא רואה אותם בעין טובה – ולילד אין דבר חשוב מכך, שאימא תראה את הטוב שבו ותעריך אותו.    

"מלבד זאת, בלי נדר קיבלתי על עצמי לומר להם שאני אוהבת אותם. הרי אנחנו אוהבות את הילדים שלנו, מעריכות אותם, אבל לא תמיד טורחות להביע במילים ולומר: 'אני אוהבת אותך', 'אני גאה בך', 'איזה ילדה נפלאה יש לי', 'תודה לה' שנתן לי כזאת ילדה'.  אנו בטוחות שהעובדה שאנחנו מבשלות או קונות זה מספיק, ובוודאי הילד יודע ומרגיש את הלב ורואה שאני מתפללת עבורו. פה הטעות הגדולה שלנו. הילד צריך לשמוע ועל ידי כך אנו מצמיחים אותו עוד יותר.

"אני נזכרת שכמה שבועות קודם התאונה לוי יצחק הרגיש שהלב שלי כואב מאכזבה מסוימת. הוא ניגש אלי ונתן לי לראות את הפנקס בו הוא נהג לרשום יום יום את הספק הלימוד שלו בצורה מפורטת. שמחתי, לא הייתי צריכה יותר. רק לא ידעתי שזאת תהיה המזכרת והגאווה הכי גדולה  וחשובה שהוא השאיר לנו. על כך שכואב ליבי - שלא מספיק אמרתי לו, לא מספיק ידעתי להעריך את המתנה, את המתנות הענקיות. יהי רצון שעכשיו אתקן. תודה לה' שנתן לי אוצרות נפלאים ואשתדל להשקיע את כל כוחותיי והאהבה שלי אליהם".

הפנקסים של הלימוד (צילום: אלבום פרטי)

 

להודות על הקיים, לדעת שיש נחמה וחסד בניסיון

אחד הכלים שמסייעים לחנה הוא ההודאה לבורא על הקיים. "יש לנו הרבה טוב בחיים, ועליו צריך לומר תודה. ההודאה מרחיבה את הדעת, ומאפשרת לראות את הפלוס, גם אם יש חור בלב בגלל אובדן. כשאני מרגישה עצבות הקב"ה מראה לי שיש שב"ה אנחנו משפחה ברוכת ילדים, ויש למי לתת ולהעניק. ב"ה שאני עסוקה בעשייה ונתינה, יש למי להכין ארוחות, אחרי מי לנקות את הבית. בסופו של דבר אדם ששוקע בעצבות מתרחק מאנשים ומהקב"ה. אחד הכלים שעוזרים לי לשמור על שמחה ואופטימיות הם התרחקות משמיעה של חדשות רעות, אני ממש משתדלת לא להאזין לחדשות ולא לשמוע על אסונות. זה מעמיס על הנפש. לכן לא שמעתי על התאונה שהתרחשה ביום ראשון. התבשרתי על כך בטלפון כשהייתי בקניות, והרגשתי רע. היה לי קשה להכיל את הכאב, את המחשבה על המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים.

"אני מורה לחסידות ומלמדת אמונה וסיפורי חסידות שנותנים הסבר למה שקורה בעולם הזה. בהרבה מובנים העיסוק הזה בנה כלי לנפש שלי, להבין שהבן שלי נמצא בעולם שכולו טוב, הוא סיים את התיקון שלו כאן ועלה לישיבה של מעלה, כבן תורה אמיתי. לנו בעולם הזה יש עדיין תפקיד וייעוד שעלינו למלא בגבורה ובשמחה". 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.7 (38 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים