תודה - סיפורי הודיה וישועה

מפעים: באותן דקות שהאם אמרה ’נשמת כל חי’ – הילד ניצל ממוות בטוח

נער בן 16 טובע בביצה אימתנית, באותו זמן אמו אומרת 'נשמת' ומודה לה' על הילד. באותו זמן בדיוק, באורח פלאי -ניצל הילד משקיעה מוחלטת בבוץ

| א' אדר א' התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

סיפור מפעים על כוחה של אמירת ה'תודה' בפרט, ותפילת ההודיה 'נשמת כל חי' בכלל. הסיפור נשלח למערכת גיליון 'קול תודה' מבעלי המעשה, משפחת מ' ממונסי שבמדינת ניו-יורק, ומובא כאן כמות שהוא, מלבד שינוי פרטים מזהים.

יום שלישי, 4:20 אחר הצהריים, רוקלנד לייק שבניו יורק. יהודה, הצעיר לבית משפחת מ. בעיצומו של טיול עם חבריו, טיול שאורגן מטעם הישיבה שבה הוא לומד. שמש חמימה ממריצה את המטיילים הצעירים, והם פוסעים בחבורה אחת מלוכדת במסלול שלפניהם. הנוף קסום ויפהפה. הרים בשלל גוונים וצבעים נישאים באופק, ואגמים תכולים זורמים בשלוה. מצב רוחם עליז ומרומם, והם מתקדמים בקצב מהיר. מדריך הטיולים צועד בראש ואחריו הנערים מפטפטים זה עם זה.

"יהודה!", פונה שאול אל חברו הטוב. "תסתכל על האגם פה בצד! מה אתה אומר, שנתעכב פה קצת, נשכשך קצת את הרגליים, ואחר כך נשיג את הקבוצה?"

יהודה ניאות ושני הצעירים נפרדים מהקבוצה. הם מתקרבים לאגם, ושאול, חובב ההרפתקאות, מכניס רגל לתוכו. המים הצוננים מקבלים את פניו וקוראים לו להעמיק יותר. אך אז, בשבריר של שניה קורה דבר מדהים. האגם כמו פוער את פיו ומתגלה כביצה עמוקה וטובענית. שאול מתחיל לשקוע פנימה. כהרף עין הוא קולט את הסכנה בה הוא נמצא, ובלי לחשוב הרבה הוא תופס בכל כוחו ביהודה חברו שנותר בחוץ.

ובינתיים, בבית משפחת מ' שבמונסי. הטלפון מצלצל. הרבנית מ' נענית לשיחה. על הקו אחת מנשות הקהילה. "הרבנית", קולה מפציר ומתחנן, "אנו עורכות עוד כמה דקות מפגש לנשות הקהילה. תכננו שזו תהיה סעודת-הודיה בה נאמר כולנו יחד 'נשמת כל חי'. אמנם קצת בהתראה מאוחרת אבל… רצינו לבקש שגם הרבנית תכבד אותנו בנוכחותה ותגיע. כשהרבנית נמצאת איתנו האווירה הופכת לרצינית יותר וכל המפגש נראה אחרת".

הרבנית מתלבטת לרגע קל, ומשיבה: "בסדר, אבוא בעז"ה בעוד כמה דקות". מעבר לקו מודה המבקשת במילים נרגשות, והשיחה מתנתקת. עשר דקות לאחר מכן מגיעה הרבנית מ' אל מקום המפגש, ומתחילה לשאת דברי חיזוק בפני קבוצת הנשים שמולה.

ובחזרה לרוקלנד לייק, שאול אוחז ביהודה במאמץ אדיר ומחלצו מן הביצה. אלא, שמעוצמת האחיזה הפתאומית, יהודה עצמו נופל ונזרק אל תוך האגם. תוך שניות ספורות חש יהודה כיצד גופו צונח אט אט לתוך הבולען האיום הזה. הביצה כבר מכסה חלק מרגליו, הוא הולך ושוקע. הולך ומעמיק לתוך הבוץ. הוא מנסה להוציא את הרגל, אך עיסת הבוץ, כמו מגנט רב עוצמה, מושכת אותו יותר ויותר. יהודה כבר מכוסה כולו עד מותניו בעיסה חומה ודביקה. עוד מעט ויעלם לגמרי בתוך תוכה של הביצה הנוראית.

יהודה ממשיך להיאבק, אך הביצה איתנה ממנו. כעת הוא כבר שקוע כולו עד צווארו בתוך הביצה. בשארית כוחותיו, שולח יהודה שולח מבט נואש ואומלל לשאול, שאומר: 'אתה לא הולך להשאיר אותי פה, נכון?…' אך שאול, שעומד המום מנגד - אין באפשרותו לעשות מאומה. בתוך שניות ספורות יהודה הולך ונעלם מנגד עיניו. יהודה מבין שזהו. סופו קרוב, והוא הולך לסיים את חייו. הוא רוצה להיפרד מהעולם בקבלת עול מלכות שמים ובאמירת 'שמע ישראל', אך גם פיו מכוסה בבוץ. על כן הוא מכוון את מחשבתו בחוזקה: "שמע ישראל ה' אלוקינו…"

 

4:28, מונסי: "התאספנו כאן כדי לומר את תפילת ההודיה 'נשמת כל חי'"

4:28, מונסי. "הרבנית", פונה אליה אחת הנשים. "התאספנו כאן כדי לומר 'נשמת כל חי'. החלטנו להודות לה' על נס שהתרחש עימנו. האם הרבנית תהיה מעונינת להצטרף אלינו, אפילו שהרבנית לא היתה שותפה לנס שלנו?"

"ודאי", משיבה הרבנית מ. "אני רוצה לומר איתכן 'נשמת כל חי' וגם אני רוצה להודות לה' בתפילה הזו.

"על מה?", מתעניינות הנשים.

"לפני 16 שנים שלח לי ה' את בני הצעיר יהודה", משיבה הרבנית. "חיכינו לו לא מעט שנים, ואני חושבת שלא מספיק הודיתי לה' עליו, על הבחור המקסים הזה. מתעורר בי פתאום רצון חזק להודות על המתנה הזאת שה' חנן אותי".

הנשים מחייכות לשמע התשובה, ומתחילות לומר בצוותא את התפילה: "נשמת כל חי" בקול, ברגש, וברגשות הודיה עמוקים.

באותו זמן בדיוק, ברוקלנד לייק, מכסה הביצה כמעט לחלוטין את יהודה, והוא נשאב לתוכה כאילו מישהו מושך אותו מטה מטה. הבוץ האימתני כבר מכסה את פיו וכמעט חוסם את נשימתו.

אך אז, רגעים ספורים לפני הנורא מכל, רואה שאול משוט של סירה, שכנראה נשכח שם. יהודה נאחז במקל ופתאום, באופן שאין לו שום הסבר הגיוני, יהודה מרגיש כמו על מדרגות נעות. גופו משתחרר והנה - הוא בחוץ. בקלות עצומה הוא יוצא מן הביצה הישר אל זרועותיו של חברו. נעשה עימו נס הרבה מעבר לגדר הטבע. כדי למשות אדם השקוע בביצה דרושים לפחות שלושה גברים חסונים. וכאן, שאול הצנום הצליח למשות אותו בקלות מופלאה. שני הנערים המותשים עמדו ובהו בביצת המוות, מבוהלים מן הדרמה המפחידה שעברו בדקות האחרונות.

9:00 בערב. יהודה כבר בביתו, עייף ומותש לאחר הטיול. הוא יושב עם הוריו לארוחת הערב, ומספר להם את כל מה שקרה שם באגם האימתני. הפעם דמעות חונקות את גרונו.

"רגע!", האם מחווירה, נרגשת מאוד. "מתי כל זה קרה? מתי הכל קרה?!" וכשיהודה עונה לה, דמעות פורצות מעיניה: "מה?! …זה… זה היה בזמן ש… בזמן סעודת ההודיה! אמרתי 'נשמת כל חי' עם כל הנשים!… אמרתי 'נשמת' והודיתי לה'… עליך! המלאכים שנבראו מן התפילה הוציאו אותך מביצת המוות. 'ארוממך ה' כי דליתני… חייתני מיורדי בור".

למשלוח סיפורים למדור התודה שלנו שלחו אלינו מייל לכתובת shira@htv.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (67 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים