ידידיה מאיר

רונה רמון, יגאל בשן, פוליטיקלי קורקט ומה שביניהם: הטור של ידידיה מאיר

כששריפת גופות, נטילת חיי אדם והתבוללות הופכים להיות המיינסטרים, אין ברירה אלא לא להיות פוליטיקלי קורקט. וגם: הריגוש של הדסטארט

| ט"ו טבת התשע"ט |
(צילום: מנדי אור)
אא

1. איפה היית כששמעת על התפוצצות המעבורת של אילן רמון? איפה היית כששמעת שאסף רמון נהרג בתאונה מבצעית? איפה היית כששמעת שרונה רמון נפטרה? וגם: איפה היית כששמעת שרונה רמון ציוותה לשרוף את גופתה?

רונה רמון הייתה אישה מדהימה. גיבורה אמיתית עם כוחות אדירים. השראה לאומה שלמה. ברור שאף אחד לא יכול לשפוט אותה. מי בכלל רוצה. אבל בהחלט מותר להסתייג, ברגישות ובנחישות, מבקשתה האחרונה. הבאת אדם לקבר ישראל היא אחד הערכים הבסיסיים ביותר של תורת ישראל.

ומתי הנושא הזה עלה לסדר היום? בדיוק בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. היום שבו עם ישראל זוכר ומתאבל על אלפי יהודים שהפכו למרבה הזוועה לאפר, ולא זכו לקבר ישראל. בעצם, למה ללכת עד השואה? מה עם שמחה ולאה גולדין, שכבר יותר מארבע שנים לא ישנים בלילה והופכים את כל העולם, רק כדי להביא את הדר בנם לקבר ישראל?

שיהיה ברור, העניין הוא בכלל לא החיים האישיים של רונה רמון, אלא הקמפיין שתמיד מפמפמים לנו כאן בעקבות מקרה פרטי שכזה. כך למשל פורסמה השבוע כתבת יח"צ ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת הגדולה "האדמה צריכה לשמש את החיים, לא את המתים". חוץ ממספרי טלפון להזמנות היה שם הכול. פירוט העלויות, שמות בתי הלוויות, ראיונות פרסומיים עם מנהלי החברות המסחריות ש"מציעות את השירות גם בישראל", שאומרים שבעקבות רונה רמון "הטלפונים לא מפסיקים לצלצל". אין, זה הטרנד הבא. צנצנת אפר מתים אצלכם בסלון.

 

2ואם ללכת שבוע אחורה, אז נאמר עוד דבר פשוט: אסור לרצוח את עצמך. רצח הוא רצח הוא רצח. בכמה הבנה והכלה דיברו כאן בשבוע שעבר על כך ש"הוא בחר לסיים את חייו". ושוב, אני לא שופט. מי יכול לשפוט אדם שעבר ייסורי גוף ונפש במשך שנים? ובכלל, הוא באמת היה כזה מקסים, וצנוע, ושר יפה, והייתה לו ציפור קטנה בלב. אבל הוא הרג אותה, וזה אסור. נקודה. האם העמדה הזאת נשמעה מספיק ברור בשבוע שעבר? איזה מסר קיבל פה מי שחלילה מתלבט?

זה היה מדהים. מצד אחד, מדינה שלמה התייחסה בסלחנות ובהמון אמפתיה לזכות של כל אדם לקחת את חייו, ובה בעת מדינה שלמה, אותה מדינה, נלחמה בתקווה ובתפילות על חייו של עובר בן שבעה חודשים שאם היה נותר בחיים מי יודע איך היו נראים חייו וחיי הוריו, אבל אסור לוותר, כי העיקר שיחיה.

ואם כבר מדברים, אז גם התבוללות זה רע. אפילו אם החתן הוא הבמאי הכי חשוב בעולם וכל העיתונים מסקרים בגאווה את ביקוריו. זה אסור. זו עבירה. ומי יודע, אולי כל מקרי הקצה האלה הופכים לאחרונה למיינסטרים כדי לחדד את זה בשבילנו. כדי שנדע שיש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע, וצריך לקחת צד. אם בעבר היה נדמה לנו שאפשר לזרום עם החיים, להיות מין מקף מחבר לא מחויב כזה, כי כולם בסך הכול אנשים טובים, וכולם צודקים, ואין אמת אחת או שתיים – באה המציאות ומחייבת אותנו לבחור. גם אם אנחנו רוצים לשתוק ולעבור הלאה בנימוס, כי זה באמת לא ענייננו, ואפשר להעלים עין ולמה סתם להעליב – לפעמים פשוט מכריחים אותנו. כי המדיה, כאמור, לא מעלימה עין. היא מפארת ומרוממת כל מקרה כזה והופכת אותו לאידיאולוגיה שלמה.

ואם כל מה שכתבתי פה, דברים שעד לפני רגע היו הכי ברורים לכל יהודי, הפך להיות לא פוליטיקלי קורקט, אז מה לעשות, לפעמים צריך להיות לא פוליטיקלי קורקט, אפילו שזה לא כל כך כיף. כשאני מסתכל על הכותרות לאחרונה, נדמה לי שזה לא אנחנו שהשתנינו, אלא המציאות, היא זו שמשתנה כל הזמן. אז כדאי שנבין את זה ונציב את הגבול, בראש ובראשונה לעצמנו, לעולם הערכים שלנו. אחרת נתעורר בוקר אחד לכותרת באתרים הדתיים: "פולמוס במגזר: שריפת גופות – בשינוי – למה בעצם זה כל כך חמור?".

 

3ומחסד של אמת לחסד רגיל: זה רק אני או שגם אתם מפוצצים בבקשות הדסטארט וצ'רדי וכל יתר המיזמים של מימון המונים? הנה רשימה של גופים שקיבלתי מהם, ממש בימים האחרונים, בקשת עזרה דחופה, כי כל שקל שאתרום יהיה שווה – רק בשעות הקרובות! – שלושה שקלים, וחייבים להגיע מהר אל הסכום: ישיבת מצפה יריחו, מוסדות קרלין להפצת יהדות באוקראינה, המכינה בעלי, מכון מאיר, ראש יהודי בתל אביב, נפש יהודי, יוזמת אורות, ישיבת רש"י, בית החולים מעייני הישועה וישיבת ההסדר ברמת גן.

כל המוסדות פה ברשימה, ממש אחד אחד, עושים מלאכת קודש, כל אחד בתחומו, בחינוך, בחסד, בהפצת יהדות, בקירוב רחוקים וקרובים. אני מכיר אותם. אפשר לכתוב טור שלם, סליחה, ספר שלם, על הפעילות של כל אחד מהם בתחומו. ראוי לתרום להם. מצווה לתרום להם. בזמן התרמה ושלא בזמן התרמה, על ידי הדסטארט ושלא על ידי הדסטארט. שלא תבינו שחלילה יש לי משהו רע לומר עליהם, אבל יש לי משהו קצת רע לומר עלינו: האם אין דרך אחרת לגרום לנו לתרום כמה שקלים למוסדות כה נערצים בלי הריאליטי הזה של "יש לכם כמה שעות להציל אותנו"? זה פשוט לא עובד אחרת? מסתבר שלא. אחרת לא היינו עדים לכל כך הרבה התרמות מהסוג הזה. כנראה שגם כשאנחנו באים לעשות מעשה טוב, לתרום, לתת, גם בזה אנחנו צריכים את הריגוש.

רק אם אפשר לבקש מכל הארגונים היקרים, להיות אולי קצת יותר מתואמים. לא ליפול עלינו כולם ביחד בשבוע אחד. אולי צריך להקים גוף חדש כזה, "הממונה על ההגבלים ההדסטארטיים", שפשוט יתאם בין כל הגורמים. זה לא רק חשבון הבנק, זה גם הזיכרון בסלולרי. די. הכול התמלא בסרטי התרמה (מרגשים!).

השבוע התפללתי ערבית בשטיבל של זיכרון מוישה. פעם הקבצנים שם הפריעו לי בתפילה. פתאום זה נראה לי כזה תמים וקסום: יהודי מבקש צדקה, לא מגביל אותך בזמן, לא אומר לך שכל חצי שקל שלך שווה שקל וחצי, לא גומר לך את הזיכרון, לא אומר לך "מאמץ אחרון" אלא רק פושט יד בשקט, ואתה מניח בה שקל או עשר אגורות ונגמר הסיפור. צדקה תציל מהדסטארט.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (89 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים