שרה לנגזם

"כשאת מבקשת מהנכד לקרוא לאמו בשביל לשוחח איתה", אני שואלת אותה בחזרה, "האם אז היא נגשת לדבר אתך?"

תקשורת מקרבת כוללת בתוכה גם דברים שמחים, וגם דברים כואבים. וכאמהות, נשתדל להיות במקום שמסוגל להכיל, בנוסף לשמחתם, גם את כאבם של ילדינו

מה עשים עם אירוח של שתי משפחות שיש מריבות ביניהם? האם סבתא צריכה לפשר?

הזמן עובר, הילדים גדלים, ובסופו של דבר – כמו שנגמלים ממוצץ ומחיתולים, גם אמורים ללמוד לחיות ביחד בשלום ולהיגמל ממריבות. או שלא

התפקיד שלנו כאימהות במקום הזה לא נגמר לעולם. תפקיד לא פשוט, תפקיד שדורש מאתנו הרבה כוח ואמונה שכל מה שהילד חווה – זה רצון הבורא

את מרגישה על ספסל הנאשמים. הגישו תלונה נגדך. מיד את מגיבה במתקפת נגד: "אבל את היית לפני שבוע, ולפני שלוש שבועות. ושכחת שביום ראשון קפצת... והשארת... ושמרתי..."

אותה תרעומת שאנו מנסים להחזיק מאחורי סורג ובריח, מציצה החוצה דרך הבעות פנים, דרך חיוך מאולץ ועוד. הצד שמנגד מרגיש היטב שמשהו לא תקין, ומרגיש רע עם המצב

בתור צחוק חשבתי, שאולי כדאי לתפוס את הערב הרצוי מיד באסרו חג של סוכות, יחד עם הסופגניות הראשונות שצצות במאפיות

אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שילדינו לא מתחשבים, נקבל בחזרה סבל, וכאב, ונפסיד מראש. אפשר גם אחרת

בדיוק מזה חששת, שהיא תסרב. קשה לך מאוד לקבל סירוב. כשאת כבר מחליטה סוף כל סוף לבקש, אין מקום לסרב לך

חמות יקרה, את רואה שכלתך לא עוזרת לך בהגשת האוכל לשולחן? אל תמהרי להסיק מכך שהדור הצעיר הוא אנוכי ועצלן. תציעי לה את לעזור לך

מצד אחד היא טורחת ומכינה בשמחה, מסופקת מכך שהעשייה שלה מועילה ועוזרת לילדים ומקילה מעליהם את משא היום-יום העמוס שלהם. מצד שני, מאיפה צץ פתאום המרמור?

ככל שגדל הילד, העברנו לו סמכויות מסוימות. ובכל זאת, המילה האחרונה הייתה בידי ההורים. ואז הילד מתחתן. הוא עובר לרשות של עצמו. לפעמים רוצה הוא להתייעץ אתנו, ולפעמים לא

לחתן ילד, פירושו, לקחת צעד אחורה. לשחרר את הילד לדרכו ולהתפלל עליו שיצליח. מדור חדש לתקופה חדשה בחיים. אימהות +

זהו, הילד התחתן. הצבת גבולות לאותו ילד, נראית לך עכשיו מיותרת. את מניחה שהילד כבר מכיר את כללי הבית, אחרי שגדל בהם לפחות 20 שנה

אם לפני שהילדים התחתנו, איכשהו הסתדרת עם המחויבות להגיע לערב הלביבות של הצד שלך ושל בעלך, אחרי שהילדים יוצאים מהבית, מתברר לך עד כמה הדבר לא פשוט בכלל

הרי אם השני ישתנה כמצופה ממנו, הדברים יסתדרו מבלי שנצטרך אנחנו לשנות כהוא זה בהתנהלות שלנו. נוכל להמשיך בשלנו, וגם לקבל את מה שרצינו לקבל מהילד...

את מבינה שעשית טעות. ישר על ההתחלה, כשהכלה הציעה עזרה, היית צריכה לקבל אותה בחיוך והסכמה. אז מה עושים עכשיו?

ביום החתונה, יוצא הילד לדרך עצמאית, מצויד בצידה לדרך חשובה ויקרה, שארזת לו בכיסי הלב שלו ישר מהלב שלך. כמה מופתעת את כאשר מתברר שהילד שלך לא פועל בדיוק כפי שלימדת אותו

שני ילדיך מתחרים על אותו מקום. מי מהם יזכה במקום הראשון? הילד הנשוי? הילד שעדיין נמצא ברשות הוריו? ואולי יש פה גם הצורך שלנו?