זו כתבה על בנות בגילאים של אימהות, שנדרשות יום אחד לחזור לבית ילדותן בסטטוס חדש: מטפלות ועוזרות. זו כתבה על נשים שצריכות לעזוב הכול ולהיות שם בשביל מי שגידל אותן. זו כתבה על קשיים ומחויבויות, התמודדויות וזכויות. תנו כבוד
"מותר לנכדים לקפוץ לבקר מדי פעם", טוען הדור השלישי. "עכשיו תורנו להיות עסוקים", שולח הודעה הדור הצעיר. איך מעבירים קווים בין סבתות מבוגרות מלאות ציפיות לצאצאי צאצאיהן חסרי הזמן? תהילה גיל מ'בקהילה' ביררה. וגם: קבלו את הסבתו'ש מודל תשע"ה - בלי המסרגות וכיסא הנדנדה
מה עוד תצטרכי לעבור כדי שתודיעי קבל חדר מדרגות: "ל-א, אני ל-א מבשלת לשכנים את כל סעודות השבת"? גם כך הבית נראה לאחר הפיכה צבאית, יום שישי בצהרים מתקרב בצעדי ענק והשיירה מבקשת תשומת לב ובגד ללבוש. למה כל כך קשה לנו לסרב או, במילים אחרות, להיות אסרטיביות?
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה
