לאישה

הסבתות של היום מול הסבתות של אז: נכדתי, למה את לא מתקשרת?

"מותר לנכדים לקפוץ לבקר מדי פעם", טוען הדור השלישי. "עכשיו תורנו להיות עסוקים", שולח הודעה הדור הצעיר. איך מעבירים קווים בין סבתות מבוגרות מלאות ציפיות לצאצאי צאצאיהן חסרי הזמן? תהילה גיל מ'בקהילה' ביררה. וגם: קבלו את הסבתו'ש מודל תשע"ה - בלי המסרגות וכיסא הנדנדה

| י"ז כסלו התשע"ה |
מעניין את סבתא (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

מסרגות. צמר. רעד בידיים. אלצהיימר. עוגיות ריבה. שפת אם לא מובנת. ריח של פעם. ריהוט ישן. שיער מלבין. דיבור קטוע. זיכרונות מהעבר. מקל. הליכון. מטפלים זרים. כל זה רק חלק קטן משטף המילים שקיבלתי כשאמרתי לאחרונה את צמד המילים 'סבא וסבתא' לכל מי שפגשתי.

אנחנו מכבדות אותם, והם אוהבים אותנו. אחרי הכול דם זה לא מים ולא מעט ממה שיש לנו - הוא בזכותם. ביקשנו לתהות מעט על משמעות החיבור הזה שבין הדור הראשון לזה השלישי. להבין מהי סבתאות של ימינו, כיצד מתבטא הקשר עם הנכדים מנקודת מבטם של שני הצדדים, מה כדאי לשמר ועל מה רצוי לוותר.

המדריך המלא לפניכן.

מה קרה, כבר אי אפשר להרים טלפון?

"והיא ישבה שם ולא ביקשה לשוחח איתי. פשוט ישבה שם, ולא חשבה בכלל לבקש את האפרכסת. שמעת פעם דבר כזה?" רינה סיטרוק נסערת. וכשגברת סיטרוק נסערת, כל מי שסביבה נסער ביחד איתה. את גברת סיטרוק (שהתעקשה על 'גברת' ולא על 'הרבנית') אני מכירה כבר שנים. היא בת 73, בלי עין הרע, אם לשישה וסבתא להרבה מאוד ("לא צריך להגיד, בטח לא לכתוב") נכדים. השיחה איתה זורמת כל-כך כאילו מדובר בצעירונת בת 16. וכשהיא מדברת על אשתו של אחד הנכדים, היא בהחלט כועסת.

"אני אוהבת אותה. שלא תביני לא נכון, וגם שהיא לא תקרא את זה ותיעלב חלילה. היא מקסימה והיא כל-כך מתאימה למשפחה, שזה לא ייאמן. רק מה, אצלנו המושגים קצת שונים, ולוקח זמן להתרגל. לשני הצדדים".

כלומר?

"הם התחתנו לפני חצי שנה. הנכד שלי ילד נהדר, ונכד עוד יותר נהדר. בערב ראש השנה האחרון הוא התקשר לסבא ולסבתא להגיד שנה טובה. כבדרך אגב שאלתי אותו מה שלום אשתו והוא אמר לי 'הנה היא כאן לידי'. הייתי בטוחה שזה אומר שהיא רוצה לדבר איתי, לאחל שנה טובה, וחיכיתי קצת, אבל בצד השני השתרר שקט, ואז הוא שאל שוב מה שלומינו ואם אין חדש, והבנתי שהיא כנראה לא רוצה".

את יכולה להסביר למה?

"למה? לא נראה לי שיש סיבה מוגדרת, מלבד העובדה שהיא בכלל לא הבינה שאצלנו מקובל לאחל לסבא וסבתא שנה טובה. אני בכלל לא יודעת מה מקובל במשפחה שלה ואם לסבתא שלה, שתאריך ימים, היא כן מתקשרת. אני רק יודעת שהיא ישבה שם ובכלל לא חשבה לקחת את האפרכסת".

וזה מכעיס אותך?

"לא מכעיס - מאכזב. אין לנו הרבה נכדים נשואים, ועם המעט שיש אנחנו שומרים על קשר טוב. מארחים בשבתות ובחגים, קונים מתנות, מוציאים לחופשות, ועוד ועוד. מפרגנים להם קצת יותר ממה שהם בעצמם או שההורים שלהם יכולים להרשות לעצמם. אז המינימום מבחינתי הוא ברכת שנה טובה. היא לא צריכה לאהוב אותי, לקנות לי או להחמיא לי. אבל כבוד מינימלי, במיוחד כשהיא יושבת לידו ולא לוקחת את הטלפון? זה נראה לי קצת משונה".

(צילום: shutterstock)

סיטרוק מנסה בכל זאת ללמד זכות על הנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. אולי היא לא הרגישה טוב, אולי הייתה באמצע שיחה אחרת, אולי פשוט לא שמה לב. אבל העיקרון הוא מה שחשוב ולא האירוע הספציפי.

והיא לא לבד. הסבתות של היום, וגם אלו של פעם, מצפות מהדור השלישי ליותר ממה שהוא נותן, בדרך כלל. למעט קשרים יוצאים מן הכלל, מרבית הנכדים והנכדות של ימינו שוכחים את סבא וסבתא במרוץ החיים. "וברוך ה' שזה כך", אומרת רינה, "אני לא צריכה לעמוד בראש מעייניהם". ובכל זאת, משהו פוצע את הלב. הרי מילדים אנחנו מצפים להתנהגות מכבדת ולקשר חם וקרוב. את הנכדים אנחנו אוהבים בלי סוף, מבלי להיות אחראים לחינוכם או לגידולם, ולכן הקשר איתם בשנות חייהם הראשונות הוא קרוב וחם. אבל דווקא הם מצידם, לא תמיד זוכרים חסד נעורים.

אביגיל חיים, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות בגיל השלישי, מסבירה איך זה קורה. "בעיני רבים מאיתנו, סבא וסבתא שייכים לדור הישן. הם לא מחוברים תמיד למה שקורה כאן ועכשיו, לעולם הטכנולוגי, לרצף האירועים, ובשל העובדה שהם לא מגדלים את הנכדים שלהם, הם גם לא חלק שוטף מחייהם. יש סבים וסבתות שמאוד מעורבים בגידול הנכדים ובמה שמתרחש אצלם, אבל הרוב המוחלט שומר מרחק. חלקם מחוסר אפשרות, אחרים מתוך חוסר רצון להתערב להורים יותר מדי. מצד שני, הציפיות גדולות, וגם האכזבות בהתאם. פחות משתפים אותם, פחות קרובים אליהם, ובוודאי שפחות שומעים לדעתם".

יש מה לעשות בעניין?

"אני ממליצה לכל הסבים והסבתות לא לצפות ולא להתאכזב. לאהוב בלי תנאים. ברגע שאנחנו מציבות תנאים, אנחנו בפלונטר, כי אנחנו מתחילות לצפות ולהתאכזב, וזה מעגל הרסני שלעולם לא נגמר. בינינו, מי רוצה קשר של כורח עם הנכדים שלה? אף אחת. אז צריך לדעת לשחרר. אם בכל זאת זה מאוד מפריע, אפשר לפתוח את זה כנושא לשיחה עם הנכדים או עם ההורים שלהם, אבל צריך לדעת מראש שלא תמיד זה יעיל, וגם כשכן - זה לא תמיד טבעי. זה מאוד תלוי בנכדים ובסבים".

וככל הנראה זה עובד. לאסתר אהרונוב יש רק דברים טובים לספר על הנכדות שלה, הבעלים שלהן, וכל השאר. "אני מקיימת קשר מאוד טוב עם כולם. לא יודעת איך זה נראה מצידם, אבל מצידי זה נפלא".

הם מתנהגים יפה?

"הכי יפה. נכדים למופת. יותר טוב מהילדים שלי".

במה זה מתבטא?

"מתקשרים, מבקרים, לא שוכחים להתעניין אחרי אירועים מיוחדים כמו בדיקות רפואיות או שמחות להבדיל. אני לא רואה שום בעיה בקשר עם הנכדים שלי, הכול באמת נפלא".

 

אבל למי יש זמן היום? אנחנו עסוקים!

ולכל מטבע שני צדדים. את הנכדה של סיטרוק לא השגתי לראיון, וספק אם הייתה מסכימה להסביר את עצמה, אבל גם לצד השני יש הסברים, לא רעים בכלל. "אני מאוד אוהבת את סבתא שלי", אומרת לי יעל גרינברג, בת 24, נשואה עם שני קטנטנים. "כשהייתי נערה צעירה, הייתי מבלה אצלה המון. היא צעירה ברוחה גם אם לא בגילה, וברוך ה' הבריאות שלה תקינה ומאפשרת לה להתנהל כרגיל: לארח, לנסוע, לבלות עם הנכדים ועוד. הבעיה היא ששוכחים שכאשר הסבים שלנו יוצאים לפנסיה, והרבה זמן פנוי עומד לרשותם, אנחנו אלה שאין להם זמן. אנחנו מטופלים בילדים, עובדים מצאת החמה עד צאת הכוכבים, ועמוסים עד מעל לראש. אני מקפידה לשוחח עם סבתא שלי מדי שבוע, בדרך כלל בערב שבת, וגם להגיע לביקורים אחת לכמה זמן, אבל במרוץ החיים השוטף אין לי זמן ליותר מזה. בקושי עם אימא שלי אני מתראה או מדברת, אז איך אפשר?"

וזה חסר לך?

"כן. סבתא שלי הייתה חלק מאוד משמעותי מתקופת הנערות והבחרות שלי, ממש אשת סוד כשהייתי זקוקה לכזאת, ומשהו בקשר נפגם. אני בטוחה שגם מצידה זה כבר לא נראה אותו הדבר, והיא גם אומרת לי את זה בכל הזדמנות, בכל זאת סבתא הונגריה. אבל אין לי דרך אחרת. גם מה שאני משמרת איתה היום הוא הרבה מעבר למה שנכדים אחרים עושים, ואני עושה את זה כי זה חשוב לי".

גם בקרב הדור הצעיר יותר, נשמעות דעות דומות. "סבתא שלי מבוגרת", מספרת רחלי בן אריה, בת 17, תלמידת סמינר. "אבא שלי הוא הבן הצעיר שלה, ואני הבת הצעירה שלו, כך שפער השנים בינינו עולה על 75 שנה. גם כשהייתי קטנה לא הרגשתי את הנוכחות שלה בחיי. היינו הולכים לבקר אותה, היינו מדברים בטלפון, אבל אין לי שום זיכרונות ילדות, בטח שלא קשר. ממילא כל התקשורת איתה היום נראית לי מלאכותית. היא לא אישה בריאה, היא כבר לא גרה לבד בבית, אבל הראש שלה עוד עובד מצוין. אני שומרת על קשר מתוך כבוד, ולא מתוך רצון".

זה מפריע לך?

"בעבר (היא צעירה אבל כבר משתמשת במונחים של 'עבר'... ת.ג) זה הפריע לי, בעיקר כשהיו לי חברות שהיו מבלות עם הסבתות שלהן כמו עם חברות. אבל משפחה לא בוחרים, ואני מסתדרת עם מה שיש. היום בעומס שיש לי זה לא ממש חסר".

ולסבתא שלך?

"האמת שאין לי מושג. לא שאלתי אותה".

אירית גרשון, פסיכולוגית נוער, מבהירה גם את הצד של הנכדים באשר הם. "קשה לקיים קשר קרוב ואוהב עם מישהו רחוק ולא מעורב. מבני הדור הצעיר אנחנו מצפים לאורך רוח, לכבוד ולסבלנות, שלפעמים אין בהם. אני מאוד מבינה את מי שלא מספיק, לא יכול, או אפילו לא מעוניין ולא שם לב. המטלות שהעולם המודרני מטיל על כתפינו הן רבות כל-כך, עד שבאמת לא נותר זמן לקשר עם הדור הראשון, מייסד המשפחה".

על מי מהצדדים מוטלת האחריות?

"קשה לומר, ואסור לשכוח שיש כאן גם את דור ההורים בסיפור. לפעמים הם מעורבים מדי, לפעמים קשרים נקטעים או מתחדשים בגללם או בזכותם. אי אפשר לכפות קשר, כן צריך לחנך אליו, לאהוב הרבה, להתעניין בהדדיות, והשאר יבוא מאליו".

 

ומה עם דור הביניים? שידאג הוא בעצמו

אם בהורים עסקינן, ואם כבר מצאנו את מי להאשים (כמו שאומרת אימא שלי), אז בעצם למה לא. הרי הכול מתחיל ונגמר בחוט המקשר בין הדור ההוא לדור הבא. עבר ועתיד מתחברים בדרך כלל על ידי ההווה, וההווה הוא דור הביניים, הילדים שהם גם הורים.

"אני מוקסמת מהקשר שיש לילדים שלי עם ההורים שלי", מספרת שרה אלקיים, אם לחמישה ועוד מעט סבתא בעצמה. "אני זוקפת את זה לזכותם של הוריי שיחיו, כי הם באמת עושים כל שביכולתם על מנת לשמר את הקשר הזה, אבל הקרדיט מגיע גם לילדים שלי. הם באמת אוהבים את סבא וסבתא וחשוב להם לשמור על קשר".

ואיפה את במשוואה הזו?

"ברור שיש לי קשר ישיר לקשר הזה שכביכול לא כולל אותי בפועל. אני מעודדת אותו, מפיחה בו חיים. כל השנים הקפדתי לצלם להם תעודות של הנכדים ולשלוח, לתת לנכדים לדבר איתם בטלפון, ולאפשר להם לצאת לחופשות יזומות אצל סבא וסבתא להתרגעות. אבל הרבה כמובן בזכות ההורים שלי ובזכות הילדים שלי. הקשר הזה חזק מאין כמוהו וממלא אותי אושר".

תרצי כזה דבר בשביל הנכדים שלך?

"בוודאי, למרות שאני מבינה שייתכן שזה לא יקרה. אני מצידי אעשה כל מאמץ. אני חושבת שלקשר כזה יש ערך מוסף גדול לשני הצדדים, שנתרמים ממנו מאוד. בעיניי הוא חשוב לאין ערוך".

גרשון וחיים מסכימות עם הקביעה. "הקשר חשוב גם לדור הצעיר", מסבירה גרשון, "בגלל שזה קשר לא מחייב מדי, ועדיין מאפשר להביא על פני השטח דברים שלא ניתן להביא במסגרת אחרת של חברה, לעיתים מתוך חוסר נעימות. במשפחה אין סודות בדרך כלל, וגם כשיש - לא מפחדים לספר אותם לסבא ולסבתא. המרחק בין הדורות מאפשר קשר חיובי ותורם שטוב לשני הצדדים, בעיקר לצעירים". חיים מצטרפת: "במידה ומתקיים קשר טוב וקרוב, יש לו ערך שאין שני לו. זה קשר בתוך המשפחה, כשמכירים מאוד טוב, ועדיין הוא קשר בלעדי שאין לו עוד שותפים. אני מכירה הרבה סבתות שהנכדות שלהן מספרות רק להן דברים מסוימים, או בורחות אליהן כשמשהו מרגיז קורה. אני מכירה גם הרבה סבתות שנתרמות מהקשר הזה כי הוא מחבר אותן לעולם שהן קצת מנותקות ממנו, לחיים העכשוויים, ונותן להן להרגיש בעלות ערך וחשובות בשביל מישהו אחר".

אז מה סיכמנו? שקשה לסכם. או להסכים. יש קשרים טובים, יש פחות, ובכל זאת משפחה היא עדיין משפחה. הקשר חשוב, אבל חייב לבוא ממקום של רצון והדדיות, אחרת הוא יהיה שונה ויש לקחת את זה בחשבון. הדבר בידינו כסבתות, כאימהות וכנכדות. בסופו של דבר כולנו נמצאות באחד מהשלבים האלה בחיים, ולמה שלא - עוד נגיע אם ירצה ה' בהמשך, ונרצה בדיוק את אותו הדבר בשביל דור העבר ודור העתיד.

ובפעם הבאה שאומרים לכן 'סבא וסבתא', עשו לי טובה אישית ואל תדברו רק על הדברים השליליים. הם גם הרבה-הרבה מעבר לזה. באחריות.

 

 תהילה גיל הנכדה במונולוג אישי וכנה

בכל שנה מחדש אני נזכרת בך. בך ובעצם בי. בכל שנה מחדש אני מתרצת לעצמי תירוצים קלושים. הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי, לא ראיתי את התמונה הכוללת. אבל בתוך תוכי, במקום הזה בו אפילו אני לא מעזה לשקר לעצמי, אני יודעת שכל זה שטויות. כי פגעתי בך. אולי אפילו בכוונה תחילה.

אני זוכרת שבת אחת, אחר הצהריים. לא אהבתי את השבתות ההן, שאז הייתה התורנות שלנו לארח אותך. במיוחד לא את שעות אחר הצהריים. כולם ישנים, ורק את ואני, זו מול זו, כשאני מצפה בחרדה לדבר הבא שתגידי, למעשה הבא שתעשי ואיתו אצטרך להתמודד. דעתך כבר לא הייתה צלולה, ורצית ללכת. רק לא להיות במקום הזה בו משגיחים עלייך כל הזמן. אמרת לי, ובמקום לשוחח איתך, ניגשתי לדלת ונעלתי אותה בהפגנתיות. את בחוכמתך, סובבת את המפתח והלכת. אני, באימה של ילדה קטנה, הערתי את כל בני הבית, זועקת מרות על התנהגותך הבלתי נסבלת. הצצתי מחרכי התריס, רואה את אבא יוצא ללוות אותך, ומקווה בסתר ליבי הקטן שהליווי יארך בלי סוף.

אחרי שנפלת פעם, מחוסר זהירות של אי מי, הופעת בפתח הבית כשסימנים כחולים מכסים את פנייך. נמלטתי לחדר, וסירבתי לצאת ממנו. כשעשיתי זאת, נמנעתי במכוון מלשאת אלייך מבט. במקום לנחם אותך, חשבתי על עצמי.

אומרים שלפני, הרבה לפני, היה לנו קשר טוב. הייתי באה, מקבלת ממתקים ותשומת לב מלוא חופניים. אני לא זוכרת. אולי רק כמה תמונות מטושטשות וטעם מתקתק בלשון. אולי כמה ערבים בהם היינו מזמינים אוכל ובאים לבקרך. הייתי משחקת במרפסת הקטנה, אבל כאן נעצר הזיכרון. באכזריות של ילדה קטנה מחקתי את החוויות הללו מהדיסק הקשיח. נוטה בעקשנות לזכור את הרע.

אני מתביישת לכתוב את זה, אבל התביישתי בך. ברגעי הצלילות לא צלילות, בזקנה, בריח של פעם ובדירה הישנה. לא אהבתי לבקר, לא להתקשר ולא לקבל סוכריות אדומות חמוצות. כעסתי שיש לי סבתא כזאת, ורציתי להתנתק, לברוח, ובלי להרגיש גרמתי לך עוול.

כשכבר לא היית לבד, ונעזרת באחרים, הדרתי את רגליי מהבית ההוא. יש לך עזרה, חשבתי. אני פטורה. לעיתים, הייתי מקנאה בסיפוריהם של הגדולים על חכמתך, השנינות שלך, ורגעי ההנאה שהיו מנת חלקם. גם אם היו כאלה אצלי, אינני זוכרת אותם.

אפילו ביום בו נפטרת, לא הקדשתי לכך מחשבה. נעצבתי אל ליבי מהעובדה שאבא ואימא לא בבית, ולא מכך שלא אראה אותך לעולם. חיכיתי שהכול יסתיים ויהיה מאחוריי. להלוויה לא הגעתי. לילדה בת 10 לא היה מה לחפש שם. אבל באותו יום הרגשתי שעול מוסר מעל כתפיי הצנומות. הייתי חופשיה. בשבעה באתי לבקר, משחקת עם בני הדודים, במקום לחשוב על מה שהפסדתי. את קברך לא פקדתי. אז ואחר כך. מוחקת את ההתנהגות הזו מהזיכרון.

משבגרתי, אזי מדי שנה, כשנקיפות המצפון היו תוקפות אותי בערוב יום הכיפורים, הייתי מבטיחה שאעלה לקברך, לבקש סליחה. אבל מעולם לא היה לי האומץ. השנים עברו, מטשטשות כל בדל זיכרון, והרגשות הלכו וקהו עם הזמן. נהיה מאוחר מדי לסליחות.

* * *

לפני חצי שנה הייתי אצלך. לגמרי במקרה. לא תכננתי, באנו למישהו אחר, ואז נזכרנו כולנו שגם את שם. נשמתך ממתינה בסבלנות לפרק תהילים. הצטופפנו סביב המצבה, ובעוד כל השאר לוחשים את המילים הקדושות, אני נאבקתי בדמעות. פתאום, בפעם הראשונה, יצאה מתוכי ועמדה שם אותה תהילה, הנכדה הקטנה שלך, מבינה, מכילה, וכל-כך, כל-כך מתביישת. מרימה אבן מחוספסת, מניחה על השיש החלק, מקווה שהלב המחוספס שלי יחליק באחד הימים. הדמעות החמות נטפו על המצבה הקרה, ואפילו שלא הגיתי זאת בקול, בתוך הלב ביקשתי ממך סליחה.

מאז לא הפסקתי לחשוב על כך. אני יודעת שיום אחד לא אתבייש, ואספר למניין אנשים, בסודי סודות, על אותם הימים. אבקשם לעלות עימי, להיות עדים לבקשת סליחה אמיתית ומוחלטת.

אבל עד אז, ועד בכלל, האם תסלחי לי, סבתא?

 

הסבתא של היום היא לא הסבתא של פעם

"לסבתא שלי, שתהיה בריאה, יש עוד הרבה כוח", סיפרה לי חברה טובה. "היא מארחת ומתארחת, נוסעת בכל הארץ, מבקרת ומספרת. בקיצור, רבת פעלים. בשבוע שעבר היא הייתה צריכה להגיע אליי אחר הצהריים, ואני, שידעתי שאתעכב בלימודים, השארתי לה מפתח אצל השכנה ופתק על הדלת שבו נכתב בזו הלשון (לא נגענו): "סבתא, אני מתעכבת. אחזור ב-18:00 מהלימודים בעז"ה". סבתא שלי אישה חכמה ועצמאית, ולכן לא היה לי ספק שהיא תסתדר. כשיצאתי מהלימודים פתחתי את הטלפון הנייד שלי וראיתי על הצג 42 שיחות ממנה שלא נענו. 42 שיחות! את בטח יכולה להבין כמה נבהלתי. התקשרתי אליה מיד וצעקתי: סבתא, מה קרה?

'מה קרה לי?', הגיעה צעקה חוזרת, "מה קרה לך? מה פתאום לימודים בעזה? ממתי שולחים אתכן ללמוד בעזה? מה זה חוסר האחריות הזה? מסוכן שם! למה את לא אומרת כלום? ועוד לא עונה. התקשרתי כבר לכל החברות שלך. מה זה צריך להיות? אבא ואימא יודעים על זה? ובעלך? איך זה אפשרי בכלל?'.

"אחרי שהחנקתי את הצחוק האוטומטי שלי", המשיכה החברה שלי, "ניסיתי להסביר לה שבעזה - זה בעצם בעז"ה - ראשי תיבות של בעזרת ה', ושהיא ככל הנראה פספסה את הגרשיים. שום דבר לא עזר. היא המשיכה לצעוק ולהתלונן, ודרשה ממני להגיע הביתה במיידי כדי שהיא תראה שאני בריאה ושלמה".

אחרי שגם אני צחקתי, חשבתי שעם כל הכבוד, הסבתות המתקדמות של ימינו, העצמאיות והחרוצות, שהולכות לבקר את הנכדים במקום לשבת בבית ולסרוג, עדיין צריכות חיבור ישיר לימינו אנו. אז כתבתי לכן את המילון המקוצר למושגים בני זמננו, שכל סבתא חייבת ללמוד בעל-פה:

מגבונים לחים - עברו הימים שבהם כל סבתא ממוצעת החזיקה בהישג יד ממחטת בד מעומלנת. היום המגבונים הלחים הם הכוכב התורן. הם מנגבים הכול, החל מסוכריות טופי דביקות, ממשיך בבוץ מהנעליים וכלה ב-(תסלחו לנו) נזלת. פשוט תקני חבילה, וכשהיא מתרוקנת הצטיידי בחדשה.

נבטים ועדשים - היום הטרנד הוא בריאות, וגם ילדים שאוהבים סוכריות לא אוכלים אותן לארוחת צהריים. צאי לסבב קניות בחנות הטבעונית הקרובה לביתך ובררי איך מכינים מרק מש. תופתעי לגלות שהם אוהבים את המרק שלך יותר מזה של אימא שלהם.

שמרטפות בע"מ - הבייביסיטר הכי מבוקשת במשפחה כיום זו את. השירות אומנם בלי תשלום כספי, אבל עם תשלום של הרבה נחת. משפטים שמתחילים ב: "אימא, מה את עושה בשלישי אחרי הצהריים?" מסתיימים בדרך כלל ב: "אז ראשון, שלישי וחמישי, זו התורנות שלך, כן?" אל תעלבי. תוחמאי. בלאו הכי הם ישאירו אותם אצלך, לפחות תפיקי מזה את המירב. רק אל תשכחי שגם לך מותר להגיד לא לפעמים. הם יסתדרו. באחריות.

אקדמיה לזאטוטים - כשהיית קטנה זה היה בסדר לתת לך דבק וגרגירי סוכר כדי שתיצרי מלאכת מחשבת מעשה ידייך. אבל פעם זה לא היום, במיוחד כשהנכדים שלך מעבירים את ימי השבוע מחוג לחוג: מחול, התעמלות, אינטליגנציה רגשית, קונדיטוריה, אנגלית למתחילים, יידיש למתקדמים ועוד ועוד. זכרי לאן הולך כל אחד, באיזה יום (כנראה תתבקשי להביא או לאסוף אותם מהחוג), ואל תשכחי להגיע למסיבת סוף השנה מצוידת במצלמה.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (84 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים