חינוך

כיצד נוכל לחנך לשאיפות גבוהות, ועם זאת לא להיחשף לסיכונים הנלווים? רבותינו מצביעים על שלוש דרכים ישרות בנושא

כדי לקבל טעם והצלחה בלימוד, חייב התלמיד ללמוד ברמה המתאימה ליכולת הנוכחית שלו, ועם הזמן כאשר הרמה שלו תעלה, ניתן להעלות יחד עמו גם את רמת הלימוד

קשר עם הורים הוא דבר רצוי, כאשר הוא נעשה באופן נכון, היינו כשהוא בנוי על שותפות הדדית, ומטרתו לאחד כוחות חינוכיים כלפי התלמיד. אך אם המחנך 'מעניש' את ההורים במקום את בנם, זה כבר לא הוגן

בעיית החשיבה השלילית איננה מקננת רק בליבם של תלמידים מתקשים. היא נפוצה בקרב הציבור ומזיקה לרבים ממנו, אלא שהתוצאות הקיצוניות ביותר מכך, באות לידי ביטוי אצל התלמידים המתמודדים

ישנם צעירים שהתרגלו לעובדה כי הם כביכול 'כשלון מהלך', והשתכנעו עמוק בליבם כי אין הם מסוגלים לבצע את הנדרש מהם. בעקבות זאת נעשים הם כבויים וחסרי כח, ופשוט מפסיקים לנסות

ישנם מחנכים המציגים הם את נושא לימוד התורה בפני תלמידיהם בצורה שהם מכירים: כדבר לא נעים שמוכרחים לעשות. האמת הפוכה לחלוטין

אם המחנך יתעקש וישדר זאת ללא הרף, בסופו של דבר גם התלמידים "יידבקו" בתענוגים אלו, וילמדו בהדרגה למצוא בהם טעם

כאשר מנחילים לתלמידים את ערך לימוד התורה מתוך הנאה, ללא כפייה, הם מתחילים לאהוב את התורה באמת

מומלץ לגנוז את ההאשמה הזו בארכיון, ותחת זאת, להזרים מוטיבציה לליבות התלמידים על בסיס קבוע

ישנם מחנכים המנסים לגלגל את האחריות על כתפי התלמידים, באומרם משפטים כגון: "כשאין לתלמיד רצון - שום דבר לא יעזור". האם הם צודקים?

איש החינוך, אלון ג'ונס, מסביר מדוע לימוד בהפרדה זו הדרך הנכונה להצלחה. מישהו גילה את הערך האמיתי?

איך הרעיון של הרמב"ם קשור למתבגרים שלנו, ולנתק שלנו מולם? היועצת החינוכית, אילת בריטמן, בטור מלא תובנות

כך אומר הרב ברוך אפרתי, ראש איגוד רבני "דרך אמונה", על תכנית הלימוד "תנ"ך 929", בעקבות התכנים הכפרניים, העלמת גדולי התורה לאורך הדורות, והתייחסות לא צנועה כלפי הטקסט המקראי. מסקנתו: "עלינו להודות בקול ובבושת פנים: נכשלנו בחינוך הציוני-דתי כשלון חרוץ"