סיון רהב מאיר

הגבולות שאנחנו צריכים דווקא עכשיו, ההבדל בין הקורונה לשואה, תרבות הדיבור שלנו והרשות שלא לדעת. וגם: מילים לזכרו של האדמו"ר מקאליב זצ"ל

למה אסור שיימאס לנו מימי הקורונה, ימים שבהם מתבלבלים בין נפטרים, והספד ראוי לאחד מני רבים

מה קרה לתרבות הצריכה שלנו בעקבות הקורונה ואיך זה קשור דווקא לפסח?

היסטוריונים שיעברו על הפיד שלנו – לא יאמינו שבתקופה כזו מצערת לא זעקנו, ביחד, בכאב משותף

הקורונה באמריקה חשפה מחסור עצום לא בנייר טואלט, אלא בסולידריות ובערבות הדדית. ביכולת לספר סיפור משותף בעל משמעות ולפעול לאורו

תעודת הוקרה לנשים, השיעורים שלמדתי מפרופ' נחמה ליבוביץ, יציאת מצרים של ימינו והרבה מצוות – וגם חסדים

אין סוף לשיעורי הבית שיש לאמריקה לעשות ביום שאחרי, בתקווה שיגיע כבר. בינתיים, אנחנו בבידוד די מעיק, אבל לפחות בבית

למה אנחנו מחכים? מה לא נעשה בשביל לחיות, והאחדות המיוחדת שהביאו אלינו הימים המורכבים הללו

המילים של ברכת החודש, עידן הפייק, התוכן התמים שילדים צרכו בשנות ה-80, התיקון העצמי שאנחנו צריכים לעשות, ועצה לחודש החדש

חשבתי על כמות הפייק ניוז הבעייתי יותר שמתרוצצת בימים אלה. כמה המלצות של "רופאים", כמה מכתבים של "מומחים", כמה דיווחים מפחידים ולא מאומתים רצים ברשתות, בלי שאף אחד עוצר לבדוק אמיתותם. אם אתה לא יודע, למה סתם להלחיץ אחרים?