סיון רהב מאיר רוצה לצעוק: למה למרוח זמן יקר?!

1. אני מסתכלת על ישראל מרחוק, ובשני עניינים שונים רוצה לצעוק: "אם כן, למה למרוח זמן יקר?". נתחיל בקורונה. תסתכלו על החודש האחרון: אם הכרזנו על אמצעי בטיחות – למה לא אכפנו אותם בשיא הרצינות? האם היו אלה המלצות נחמדות או הוראות מחייבות וחיוניות? האם בזבזנו זמן קריטי בדרך לסגר ההרמטי ועוד אלפים נדבקו? האם לא נשלם מחיר על ההתמהמהות הזאת?

זה נכון גם בפוליטיקה, ביחס לממשלת האחדות. האם אנחנו מבזבזים זמן וגורמים נזקים בדרך? גנץ כבר היה צריך לעמוד לצד נתניהו בתדרוכים האלה לתקשורת, לא בגלל הידע שלו בניהול משבר הקורונה, אלא כדי שחצי המדינה שבחרה בו תרגיש גם היא תחושה של אמון ושיתוף. שמענו השבוע הסברים על כך שכחול לבן קודם כל מדיחה את יו"ר הכנסת וממנה ראשי ועדות ומאיימת להקים ממשלה לבד, וזאת כדי להגיע לבסוף למו"מ עם הליכוד מעמדה של כוח. נו באמת. למי יש זמן לכל המשחקים המזיקים האלה בתקופה כה רגישה.

אם כן, למה למרוח זמן יקר?

2. המומחים ממליצים לא להקשיב יותר מדי לחדשות ולא לעסוק כל הזמן בקורונה. זה נכון, אבל קשה לא לדבר עליה. לכן אני מציעה לדבר על הקורונה, אבל לא על מספרי החולים ועל תסריטי האימה, אלא על המשמעות העמוקה. הנה שני קולות שנותנים נחמה בימים האלה.

מרים פרץ פרסמה ביום שישי שעבר תמונה של שולחן השבת שלה: צלחת אחת, בקבוק מיץ ענבים, חלות וכוס לקידוש. זהו. ביום ראשון התראיינה לרדיו 103fm על השולחן החגיגי שערכה רק לעצמה ולימדה שיעור חשוב לתקופה הזאת: "הייתה לי שבת נהדרת. אף פעם לא בישלתי בשבילי. תמיד חשבתי מה הנכדים אוהבים, ואף פעם לא שאלתי מה אני רוצה לאכול. אז הכנתי לעצמי כוסמת. זה משהו שהנכדים שלי לא אוכלים. מה זה הדבר הזה, הם אומרים. אנחנו משפחה מרוקאית... והנה, עשיתי לי כוסמת וסלט בריא, השקעתי בעצמי.

"רגעי המשבר לא אמורים לשבור אותנו. לא סתם אומרים שאישה שכורעת ללדת 'יושבת על המשבר'. היא חווה כאבים, אבל מתוך המשבר נולד ילד. רגעי המשבר הם רגעים שאתה יכול לקחת אותם לאיזו התבוננות פנימית. יש לי עכשיו אפשרות להסתכל פנימה. לשאול שאלות שאין לי זמן לשאול בטירוף היומיומי. בשבת בבוקר כשקראתי לבד את הקידוש על היין, פתאום האירו לי המילים 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי'. לא אירא רע, אמרתי וכאילו חיזקתי את עצמי. החיים מזמנים לנו הרבה סיטואציות. האדם בוחר איך לתרגם אותן. אתה יכול לתרגם את המצב הנוכחי למחשבה שאתה לבד, אתה בודד, ואתה יכול לומר: רגע, אני נותן לעצמי את הרגע הזה במתנה.

"אנחנו גם לומדים עכשיו סוף־סוף להעריך את המורים ואת הגננות. להעריך פתאום את האופה שעושה לנו לחם, הקופאית בסופר, הנהג שלוקח נוסעים למרות הסיכון. הרשימה ארוכה. הכי חשוב עכשיו זה סולידריות חברתית. אנשים צריכים לשמוע רק מילים טובות, חיזוק ואהבה.

"ובכלל, מה לא יעשה אדם כדי לחיות? אם היו אומרים לו לקחת תרופה ולחיות, הוא ייקח. אז לנו רק אומרים: שבו בבית ותחיו. אני אעשה הכל כדי לקדש את חיי, ואם זה מחייב שבת ושתיים וחודש וחודשיים – העיקר שהמבט יהיה קדימה: למה אני פה לבד? אני פה לבד כדי שתהיה לי היכולת לפתוח בסוף שולחן שבת ל־30 איש, כמו תמיד, כדי שאני אוכל לשמוע את הקידוש הגדול עם כל הילדים והנכדים שלי".

3. הרב פרופ' יונתן זקס מבריטניה, נקרא השבוע אל אולפני הבי־בי־סי, לדבר אל האומה הבריטית הכאובה. הנה חלק מהדברים שאמר: "אירועים קשים כמו וירוס הקורונה, שמבחינתי הוא האירוע הנורא ביותר בכל תקופת חיי, מוציאים מאיתנו לפעמים את הגרוע מכל, אבל לפעמים מוציאים מאיתנו את המיטב. יש לא מעט אנשים צעירים ששואלים כעת אנשים מבוגרים: האם אני יכול לעזור? אנחנו נראה יותר מהרוח הזאת ככל שהזמן יעבור. אנחנו עומדים לראות חידוש של ה'אנחנו', שינצח את ה'אני'. במשך זמן רב דיברנו הרבה יותר מדי על הזכויות שלנו ומעט מדי על חובות. אני חושב שנחזור לדבר כעת על החובות.

"אנחנו רחוקים כעת פיזית, אבל במובן מסוים מאוד מאוחדים. אני חושב שתשומת הלב המפוצלת שלנו, שבה כל אחד הסתכל על משהו אחר – עומדת להשתנות. כעת כולנו פחות או יותר צופים באותן חדשות ומגיבים יחד באותו אופן. מנטלית ורגשית כולנו מאוד יחד. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה האנושות הייתה חבוקה ככה, באותו מעגל. רק לפני כמה שבועות עוד יכולנו לומר, 'זה קורה בחצי השני של הכדור'. פתאום זה משפיע על כל אחד מאיתנו.

"אנחנו עומדים בפני ניסיון דומה למלחמת העולם השנייה, אבל ברוך השם לא באמצעות מלחמה וטרור. הצעירים, האינדיבידואליסטים, שאנחנו נוהגים לחשוב עליהם כעל אנשים אגוצנטריים, יגלו שהם מרגישים הרבה יותר טוב כשהם עוזרים לאחרים, כשהם גורמים לאחרים לחיות חיים טובים יותר. נצא מזה עם תחושה חזקה יותר של הזדהות עם אחרים ומחויבות כלפי אחרים. באופן טרגי, זה השיעור שהעולם כנראה היה צריך. זה הכי קרוב שיש לנו להתגלות אלוקית. גם אתיאיסטים רואים פתאום כמה אנחנו פגיעים. במשך חצי מאה חיינו בשגשוג חסר תקדים, בחופש, באופטימיות, ולפתע אנחנו נזכרים בשבריריות האנושית".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".