בערב ט"ו בשבט, מצאתי עצמי חושבת על בועז. זה שלא נבהל מעניותה של רות ומנוכריותה – אלא רואה את הפנימיות שלה, את המעשים והצניעות שבה. זה שנושא אותה, סוף סוף, לאישה. ומתוך המחשבה עליו, אני נושאת תפילה שכך בדיוק זה יהיה - כשהמיועד לי יגיע
ד"ר חנה קטן אוזרת אומץ, ומדברת על הנושאים שכולם חוששים לדון בהם – כמו הקפאת ביציות לרווקות. הקפאת ביציות, היא טוענת, אינה באה כתחליף לנישואין, אלא להיפך – היא מעניקה לרווקות המבוגרות את הרוגע הדרוש להן כדי למצוא את זיווגן האמיתי
מה עושים ב"המתנה"? יושבים בתחנה ומחכים עד שיגיע תורנו... מתקרב אוטובוס – קופצים. אבל המצב הזה הוא פשוט פספוס! המכתב שלא יישלח לעולם
עוד יום בחייה של רווקה מתבגרת, שכבר 'משתגעת בלי אהבה'. "אני רוצה שכל הספרות הבינאריות שבתוכי שזועקות לגדול ומבקשות שייברא איזה מלאך שיחבר אותן, ויהפוך אותן ממהות של בדידות (1,0) למהות של שלימות (10) - יזכו להיוושע"
בכל פעם שבה אני צריכה להגיד את ה'לא', אני נקרעת בספקות. אולי זה השידוך שלי? שמא יקדימנו אחר! אולי צריך לנסות בכל זאת?
הרב יחיאל פליסקין מעלה סיפורים מרגשים ומיוחדים על כאלו שנשרו מהדרך ואחר כך חזרו לדרך הישר, והוא גם פונה להורים: "אתם יכולים לעזור לילדים בתפילות, אבל בפועל צריך מישהו מבחוץ שייחלץ אותם"
מדוע חיכה יצחק לראות את מעשיה של רבקה? ומדוע לא הסתפק אליעזר בניסים שנקרו לו, ובקש מרבקה להשקות את גמליו?
עוד פעם 40 יום שיר השירים, ועוד פעם, ושוב... והבחור לא התייאש. כי כל פעולה – מקרבת את הישועה
